עברה שנה, שנה מאז הפעם האחרונה ששמעתי ממנה, שנה מאז שייסורי
המצפון שלי התחילו לאכול אותי בעודי בחיים...
היא ישבה בערב ל"ג בעומר, בבית, לבד, כמו שאני יושבת עכשיו,
השעה הייתה מאוחרת, אני בטוחה, היא חרטה את השעה עם הדם שלה,
על הדף, שכבר 365 ימים אצלי.

"לכל מי שאיי פעם הכיר אותי ולכל מי שלא הספיק לדעת על
קיומי..."

אחרי חצות, אני יושבת ומנסה לשחזר, לנסות להבין איך הכל קרה,
איך היא הרגישה, ממה היא סבלה.
אני זוכרת את סיגל, בתור שילדה שתמיד צחקה, אבל ראיתי משהו
מפוברק הצחוק שלה, משהו שנראה לא אמין, לא אמיתי, היה לה משהו
בעיניים שהסגיר אותה.
אני כל-כך מתחרטת על זה לא דיברתי איתה, על זה שהנחתי שזה
הדמיון המפותח שלי, מראה לי דברים שלא באמת שם, כל כך טעיתי.

"בבקשה אל תשנאו אותי, אני לא יכולה לשלוט על עצמי יותר, אני
לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת למי לפנות..."

למה היא לא פנתה אליי?! למה לא ראיתי את כל הסימנים האלה
קודם?! למה היה לה כל כך קשה להסביר את מה שהיא מרגישה?! אני
לא מבינה!

"אתם לא אשמים, זאת אני, אני לא סובלת את עצמי. אני לא מבינה
את עצמי יותר, לא מבינה את מצבי הרוח האלה שמשתלטים עליי בלי
שאני רוצה. רגע אחד אני צוחקת ושמחה, ואחרי שנייה, אני קורסת
תחת האשמה, האשמה של להיות שונה, אף אחד לא מבין, לאף אחד לא
מספיק אכפת כדי לנסות, זה בסדר, אני מבינה אתכם, גם במקומכם
אני לא הייתי מבינה, אני לא יודעת..."

אני רואה את כתמי הדם, שכבר מזמן התייבשו, על המכתב, שנראה
כל-כך ישן, כל-כך לא אמיתי. רוצה שזה יהיה עוד חלק מסרט אימה,
שבו כל המתים יכולים לקום לתחייה. אני מדמיינת אותה יושבת על
הריצפה, עם היומן הזה שלה שהיא פעם הראתה לי, גם בו היו כתמי
דם, כמו אלה על המכתב, אבל באותה שנייה לא קישרתי...
היא בטח בכתה, בכתה מכאב, בכתה מייאוש, מהרצון לשכוח, מהרצון
לא להרגיש...

"אני מבקשת ממכם, אל תחשבו שאני בן אדם רע, אני אוהבת את כולכם
הכי בעולם, אני תמיד אוהב, בבקשה אל תשכחו אותי. בבקשה אל
תשכחו להגיד לו שאני אוהבת אותו, למרות כל מה שהוא עשה, למרות
הבכי, הצעקות והחולשה הנוראית מפניו, מעיניו... תגידו לו שאני
סולחת, סולחת באמת... אם רק הייתה יכולה להיות לנו עוד
הזדמנות, הזדמנות להוכיח לעצמנו שאנחנו אוהבים, שאנחנו יכולים.
חבל שזאת רק פנטזיה שלי, פנטזיה שכנראה בחיים לא תתגשם, אולי
אחריהם?! אני עוד אבדוק..."

איך היא יכולה לסלוח לו?! אני לא מבינה אותה, אבל מצד שני,
כל-כך מזדהה, למה תמיד נפגעים מהאנשים שהכי אוהבים?! אולי זה
משחק מכור?! אולי זה תמיד ככה?! אולי אסור לפתח תלות באנשים?!
סיגל אמרה לי, שפעם מישהו אמר לה את זה, מישהו שהיא האמינה שיש
בו משהו מיוחד, היא עדיין לא יודעת אם היא צדקה או לא... אולי
הוא צדק?!

"תודה שתמיד הייתם שם בשבילי... תודה, אני... אאאההה... אני לא
יכולה..."

אני נחנקת מדמעות, כל-כך אהבתי אותה, כל-כך רציתי לעזור...

"אימא, אבא וכל המשפחה, אני שונאת אתכם, על המילים, על כל
הימים שבהם הרגשתי הכי חרא העולם, תודה על זה שגרמתם לי להרגיש
עוד יותר רע... אבל אתם יודעים מה?! אני לא נוטרת טינה... תחיו
עם המוות של הבת שלכם על הראש, אולי סוף סוף תבינו מה עבר לי
בראש..."

אני עדיין מנסה להבין... אני לא מצליחה...

"זה בסדר... אני לא מצפה שתבינו. אני רק מבקשת שתקבלו את זה
כמו שזה... תגידו לכל האנשים ששנאו אותי, ושסיפרו עליי דברים
שבחיים לא קרו וכל אולם אנשים שהיו בטוחים שהם מכירים אותי, כי
הם לא... אין אף אחד שבאמת מכיר אותי, חוץ ממנו, מאותו אחד,
אבל גם הוא לא מכיר אותי במילים, אלה רק בעיניים. כשהסתכלתי
עליו, הסתכלתי עם המבט הכי אמיתי שלי, עם העיניים שלי פתחתי
בפניו את הלב, והוא כל-כך פגע בי, כל-כך פגע, אבל מצד שני הוא
גרם לי להרגיש אהבה, אני לא כך אוהבת אותו, הייתי עושה הכל כדי
לחבק אותו עוד פעם אחת... אולי עכשיו אני אוכל להסתכל עליו
מלמעלה? לראות מה הוא באמת הרגיש, לדעת את מה שהוא באמת
חשב..."

היא כל-כך אהבה אותו, אני זוכרת איך היא סיפרה לי עליו,
העיניים שלה זהרו עם הברק המיוחד הזה, שהיה לה כשהיא דיברה רק
עליו.

"טוב... אני מצטערת, על הבכי, על הטרחה, על הדם ועל האכזבה...
החיים ניצחו אותי... תזכרו אותי כמו שאני, עם חיוך ותקווה,
אפילו שזאת רק הצגה, א' אני אוהבת אותך..."

אני לא יכולה להמשיך, אם את שומעת אותי שם למעלה, או איפה לא
תהיי, גם אני אוהבת אותך... הכי בעולם..אני לא אשכח, אני
מבטיחה, אני לא אשנא, אני מבטיחה... את לא לבד, אני איתך, את
לא לבד...

זה כתוב בצורה הכי לא מסודרת שאפשר, זה פשוט נכתב ישר על המחשב
במהירות ובעצבים רבים...

פיה שחורה שלי, אני רוצה להגיד לך תודה, הרבה פעמים את עוזרת
לי להישאר על הרגליים, אני מבטיחה תמיד להיות שם בשבילך, אני
אוהבת אותך, שוב תודה!