פעם חשבתי להתאבד. אבל בנינו, זה די מפחיד כל העסק. וחוץ מזה,
אולי עוד פעם תהיה לי חברה והכל, אז לא חבל?

אבל לא נראה לי שתהיה לי אחת אי פעם. וגם אם תהיה, זה יהיה
לזמן כל-כך קצר, שזה כבר לא ייחשב כחברה. אני פשוט לא מסוגל
לסבול בני אדם ליותר משעה, מקסימום שעתיים רצוף. אז תארו לכם
עוד להיות עם מישהי צמוד, כמה שעות, ואולי אפילו לישון איתה,
ולקום איתה בבוקר, ולראות אותה שוב באותו ערב? זה די מוגזם,
לא?

יצאתי פעם עם מישהי. פעם אחת. היה נחמד והכל, אבל אני מאוד
נהניתי מהשיחה, והיה לי כיף ונחמד סתם לדבר. היא רצתה גם שנעשה
דברים. לא הבנתי מה כל-כך נורא בסתם לשבת על ספסל ולדבר. למה
הכל צריך תמיד להיות קשור במגע פיזי. כלומר, אני מבין למה זה
ככה. גם אני, כשאני רואה מישהי שנראית טוב - מיד חושב על איך
היא נראית כשהיא עירומה. אבל עם אחת כזאת לא יוצאים. אז אם כבר
יצאתי עם מישהי, למה לא ליהנות מהשיחה, מסתם לשבת ביחד. להעביר
את הזמן, כמו שאומרים.

וליתר דיוק - לשרוף את הזמן. כי בנינו, זה לא באמת "להעביר".
זה יותר לשרוף. ומה ההבדל, אתם שואלים? יש לי מן תיאוריה כזאת,
שמדברת על השריפה של הזמן כתכלית הקיום שלנו. תחשבו על זה. אין
לנו באמת מה לעשות ביום יום. אנחנו קמים, הולכים לעבודה, או
ללימודים, או לחברים, או לקניות, או לנופש, או לחופש, או לכל
מקום אחר. למה בעצם? מה רע לנו בבית? הרי תמיד, בסופו של דבר,
אנחנו שואפים לחזור הביתה, לא? הסיבה פשוטה. אנחנו פשוט מחפשים
דרכים לשרוף את היום, כי אנחנו יודעים שאין משהו טוב יותר
לעשות, ושאם סתם נשב עם עצמנו, קרוב לוודאי שנרצה להתאבד. רגע,
לא?

אבל אצלי, באופן אישי, העסק קצת יותר מורכב. כלומר, יותר
מגעיל. אני תמיד רוצה, משתוקק ממש, למה שכרגע אין לי. ואז כשיש
לי אותו, זה הופך לשגרתי ומשעמם, ואני שוב רוצה את מה שהיה לי.
כמו מעגל קסמים כזה, שבלתי אפשרי לנפץ אותו. נגיד, אתמול,
כשהייתי בעבודה, אז נורא רציתי לחזור הביתה. בלי סיבה מיוחדת.
זה לא שבבית מחכה לי איזה כוסית או עוגת שוקולד עם קצפת. בבית
יש לי את המחשב והכלב שלי, לא הרבה יותר מזה. אבל רציתי ללכת
הביתה, רק בגלל שבעבודה עצמה לא היה לי את הבית. ואז, כשבאתי
הביתה, נחשו מה קרה. אחרי כמה שעות כבר היה לי משעמם, ונורא
רציתי לחזור לעבודה. לפחות שם מקבלים כסף על לשבת מול המחשב.
אבל פה נכנס העיקרון המעצבן הנוסף של החיים שלנו - (שמתם לב
שכל העקרונות שעל פיהם נושקים חיינו הם תמיד מעצבנים, ותמיד
לרעתנו? או שזה רק אני מרגיש ככה?) - כשרוצים משהו, אבל ממש
רוצים, אף פעם לא מקבלים אותו. ואז, כשכבר פחות צריכים אותו,
הוא בא, ועוד מחכה שנגיד לו תודה. כך, לדוגמה, נורא רציתי
לעבוד ביום שני. כי ידעתי שאין לי משהו טוב יותר לעשות בבית,
ורציתי לשרוף את הזמן הזה של יום שני, כי הוא תמיד בתחילת
השבוע, והכל זז לאט וכל זה. אבל אז מישהו אחר קיבל את המשמרת
של שני, ואני קיבלתי את שלישי. ושבוע אח"כ, כשדווקא נורא רציתי
לעבוד בשלישי, כי ראיתי שזה דווקא מסתדר די טוב עם המערכת,
קיבלתי את שני - והיה לא משהו בכלל.

אוף. אישית אני מרגיש, שכל החיים אני מחפש מין איזון כזה. משהו
באמצע. לא כאן ולא כאן. לא להשתייך לשום קבוצה קיצונית. להיות
נורמאלי בכוח. להמשיך ללכת, אולי מכוח האינרציה. לא להסתכל
לצדדים. כדי שלא ישאלו שאלות. ושחלילה לא יגידו לי שום דבר.
אבל זה נורא נורא קשה. באמת! תנסו פעם ללכת באמצע. אתה תמיד
נסחף לצדדים, לא יעזור. נורא קשה לשמור על איזון.
אז אני קונה שמיניית דיאט קולה. זה בכלל לא משתלם, אגב, כי אתה
לא מקבל הנחה. כל מה שאתה מקבל זה עוד שני בקבוקים, שממילא אתה
משלם עליהם מחיר מלא. אז מה הקטע בעצם?
אני לא יודע אם יש קטע, וזו הצרה. לא רק בעניין הקולה. אבל בכל
מקרה, אחרי לגימה אחת (שלוק) הכל נראה אחרת. פתאום חוזר לי
המרץ, וחוזרת החיות, ופתאום הכל מגניב, וסבבה, ואחלה, וואלה,
וכל זה. ושוב אני נכנס למין קיצוניות שמחה כזאת, והולך בכיף
לעבוד, וחוזר בכיף הביתה וכל זה. אבל זה נגמר. אפילו די מהר.
ואז שוב חוזרים לריקנות הקיומית המחרידה הזו של החיים. ושוב
אין מטרה, ואין תכלית, ואין כלום. ושוב צריך לשרוף את הזמן. אז
שולחים לתומר הודעה, או שהולכים עם הכלב - אולי נראה את דנה
(מהסיפור השני) ברחוב. ואם גם זה לא עוזר, לפעמים נכנסים
לדיכאון עמוק, ורוצים נורא להתאבד פתאום. אבל בלי שום סיבה.
סתם כי אין מה לעשות. תחשוב על זה. ממש נוראי ומפחיד. נראה לי
שאם יבדקו את זה מבחינה סטטיסטית, יגלו שרוב המתאבדים עשו את
זה בין 14:00 ל-19:00. זה שעות מתות כאלה. שעות של אמצע. וכבר
אמרתי לכם כמה האמצע זה נורא. זה לא בוקר, שעוד רעננים
ואופטימיים. ולא ערב, שכבר אין כוח אז פשוט ישנים או בוהים
בטלביזיה או בקיר. זה היום האמיתי. המבחן שלכם. השאלה
האולטימטיבית, שכאילו מגיחה משום מקום, רק כדי להתריס
ולהתגרות: מה אתם עושים עם עצמכם? ואם לא הצלחתם לשרוף את הזמן
הזה, אז אבוד לכם. זה כמו כדור שלג. הכל ייראה לכם נוראי
פתאום. וסתם תלכו למקרר, ותחזרו, ותלכו שוב.

טוב, זהו להפעם. נמאס והכל, ואין לי כוח לכתוב יותר. לא יודע
מה אלך לעשות. אולי לישון וזהו. כבר מאוחר, הרי. לילה טוב!