צופה באפלה כשבעיניי פחד, יושב על חלון מקופל כשרגליי צמודות
אליי, והנה הדמעה מגיעה, דמעה קשה.
צופה אל השמיים, אל העתיד אך עדיין באפלה אין אני רואה כוכב
ולו אחד בשמיי האופל ובחשכת הלילה, אין אני מאמין למראה עיניי,
כי אפלה לקחה אותי.
מרגיש בתוכיי תוכי מאבק, מאבק קשה, אני מרגיש שגופי מפסיד,
מפסיד לחשכה שנלחמת. האפלה חודרת לתוכי כמו חץ לתוך הלב,
השרירים מתנפחים, הורידים יוצאים, הנימים מתפוצצים ועיניי -
הכניסה לנשמתי - דומעות, דומעות דמעת דם ששייכת לנשמה. הלב
דופק ואני נופל לרצפה, השרירים אינם פועלים, לא מסוגל ללכת, זה
כואב, זה שורף. מתחיל לזחול, אין צליל בפי, מגיע לדלת, צועק
ליד המזוזה, כשכולי לבד, אלוהיי!
דמיינו אותי, בן אדם אשר נחשב כוחני וחכם, משותק על ידי מחלה,
נאחז ברוחניות שלמדתי, אין אף חיה או אדם בביתי שיכולים לעזור,
סופי קרב אך אומר לעצמי לא אמות בבושת פנים, זוחל לכיוון
הארון, נותן נשימה, מתרומם, לוקח מגן דויד, מסתכל במראה, רואה
עצמי לא בתור האדם הקירח והחלש שאני, אלא בתור אדם חזק שהצליח
ללמד רבים מה הם חיים.
נותן מבט אחרון בעיניי הדומעות דרך מראת החיים, נותן את החיוך
האחרון, אותו חיוך שישבור את הרוע מלכבוש אותי, ואז במכה אחת,
נשימתי עמדה דום, ליבי חדל מלדפוק, הסתכלתי על עצמי מעוד
זווית, מלמעלה, ראיתי את נפילתי באיטיות, המגן נשאר בידי,
החיוך נשאר אותו חיוך. אפלה שיחררה את אחיזתה, כי הנה בא מלאך
אלוהים, ראיתי עצמי בו, ראיתי את חיוכי בפניו, במכת אור אחת כל
האפלה נעלמה ואז אני מתעורר, בתור תינוק אחר...
מונולוג זה כתבתי בשביל חולי הסרטן, לאות הזדהות עם אותם אנשים
שצריכים להתמודד עם זה לבד, החלטתי לבחור את הכאב של החולה לא
בסביבה אלא הכאב שלו בעצמו. כתבתי את זה להראות שאכן יש בשביל
מה לחיות למרות כל הקושי אף על פי כן שלא אוכל להבין את הקושי,
אנסה להזדהות... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.