עוד בתקופה שכל העולמות קרסו תחתי, נאחזתי באמת היחידה שנותרה
לי. אולם בימים האחרונים, אני מרגיש שנחתתי על קרקע פוריה
ובעזרת דישון קל, אוכל לצפות כאן בצמיחה של אמיתות רבות
ובשלות.

עוד בעשירי לשישי היא חשה שעליה לשחרר אותי מהתלות. והיום אני
יושב על כס המלוכה ומורה בשרביטי: "אחת, שתיים" - להוציא להורג
את היתושים הטורדניים החגים בכבדות סביב מרחב המחיה המצומצמם
שלי.

אבל זה לא מדויק. למעשה, אני יתוש והיא מלכה במצור. נוקטת
בפעולות אחרונות של יאוש, למגר את הרוע מתוכה. ואני, כמובן,
מעביר עצמי מקיבתה הרכה אל טבעת האוויר אשר נוצרה סביבה. לדמות
לה כוח. כעת היא מגרשת אותי גם משם.

עוד לא החלטתי אם לטעום מפירות אסונותי או לרחף מעליהם
בזהירות. בינתיים אני משליך את הרקובים לחבית העיצוב המצולקת
שלי, ומרחרח בין הגרעינים המתפתחים.