צעדתי אבודה ברחובות העיר,
האוויר היה קריר
התאים עצמו לנשמתי,
שאיבדה כל רוח חיים.
צעדתי עוד ועוד, ולא הבנתי לאן

זאת הדממה המלווה בתחומובילה דרכי האבודה
הכל דמם, דממה חרישית
כיסתה הכל.
והשקט נראה נצחי , עד ליום
בו הופעת, ברוח סערה
אותי מרגליי הפלת
בנשיקה תמימה.
ושוב הופיעה הדממה, השקט החירשי
אך הפעם היה משהו בה שונה
אחר, משהו נעים, משהו מתוק.שת אהבה
בטחון ושלווה.
צועדת ברחובות העיר עם הרגשה אחרת
הרגשה ביטחה, לא עוד פחדים וחששות
אלא רוגע כי עכשיו שאתה איתי
אני יודעת ששום דבר רע לא יאונה לי...