בטיול השנתי בכתה י' ארגנו לנו גלישה ב"מצוקי דרגות", משהו
בסיסי ביותר לאלפיניסט המצוי: קושרים אותך לחבל במרומי הצוק,
כורכים לך את היד סביב מכשיר חיכוך ואתה גולש למטה.

החלק הכי קשה זה ההתחלה: יש משהו התאבדותי מאוד ברגע הזה שבו
מרכז הכובד חוצה את קו המצוק ומרחף לו מעל מכתש רמון, בגובה 15
מ' מהקרקע. כל אחד יודע כמובן שזה בטוח לגמרי, שכל חבל ווו
נבדקו היטב ושמאה מטיילים כבר ירדו למטה השבוע וכלום לא קרה,
אבל הגוף לא מקשיב לשכל וזעקת "לא!" מצטלצלת מכל סדק ונקבובית
ולא מעניין אותה כלום. תחושות הן באמת דבר שאפשר לדבר עליו
המון, אבל אני בינתיים כבר קשור לחבל ועומד על הצוק בגבי
לאינסוף, מסתכל מעבר לכתפי ומסרב להניח למשקל גופי להטות אותי
אחורה ולגלוש כנוצה. חצי כיתה כבר ירדה, ועוד חצי מחכה בעצבנות
שלא לדבר על השלושה שכבר ענדו ריתמות ומתים לרדת ולגמור עם
הסיפור המלחיץ הזה. גם המדריך כבר מאבד סבלנות, זאת אומרת הוא
לא מאבד סבלנות הוא פשוט יודע שזו דרך טובה לזרז פחדנים תאבי
צומי אז הוא מרים את הטון ומגביר את שטף הדיבור. בהתחלה אני
עומד בלחץ, שם זין על הכל, ראבק זה החיים שלי פה ואני אקפוץ
כשאני אהיה מוכן, אבל בסוף הלחץ גובר והמדריך "עוזר" לי לחצות
את המחסום הנפשי בתנועה גשמית מאוד.

ואני, עם הנחיתה על הקרקע מדחיק בבושה את המחשבה האחרונה שעברה
בראשי לפני שהוא דחף אותי: "אלוהים, שמישהו כבר ידחוף אותי..."