ליום הולדתי ה-18 קיבלתי מאמא שלי שרשרת עם מגן דוד מאבנים
אדומות מבריקות. זה לא נראה מי יודע מה, אבל אמא שלי שונאת
צבעים חמים ותכשיטים נוצצים. חוץ מזה, השיר הזה הוא בעיקר
ניסיון לכתוב במשקל מסויים.

מגן דויד בוהק כאבן אודם.
שרשרת של זהב עתיק ודק.
האור המשתקף בו כמשחק
הופך כבד, סמיך יותר מקודם.

וזוהי החידה: כיצד אמי
נתנה לי-- לא דבר עטור שלווה.
אמי, כאות-סימן של אהבה,
נתנה תכשיט בצבע של דמי.

לא היא ולא אני לו שייכות.
והעדי, בוהק, ישן מדי,
כמו משקף את שתינו בצילו:

כך בהקו עינינו הבוכות,
וכך כבדו בתוך בשרי פחדיי,
כבדו בתוך עיניה הלילות.