הוא התחיל איתה בתחנת אוטובוס צדדית ונטושה. הם דיברו ממושכות
עד שהאוטובוס הגיע, נסעו יחדיו ושוחחו בעניין. לפני שירד בתחנה
שלו, הוא לקח ממנה את מספר הטלפון שלה.
"אני תמיר. מה שמך?", הוא נזכר לשאול, ואז: "בטח אהבת חיי..."
היא צחקה. נלכדה ברשת הקסמים שלו. "קרן. נעים מאוד..."
כשהלך, חשבה עליו כל הדרך לביתה, חשבה עליו כשצחצחה שיניה,
כשהברישה שיערה, כששכבה במיטה בוהה בתקרה. לא הפסיקה לחשוב
עליו למחרת בעבודה.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

הוא הזמין אותה לקפה ועוגה בבית קפה שכונתי, ישבו יחדיו, שוחחו
על הכל ועל לא כלום. היא פתחה בפניו את לבה ומוחה, סיפרה לו
במשך מספר פגישות על כל חייה. היא חשה שהיא לא רוצה להסתיר
ממנו דבר. על הכל סיפרה לו, לא הותירה לעצמה שום סוד או
מחשבה.

הם נפרדו לשלום ליד דלת ביתה. הוא אחז במותניה ושאל: "אני יכול
לנשק אותך?"
העדינות שלו כבשה אותה לחלוטין. היא חייכה מוקסמת, הגישה לו את
שפתיה, עצמה עיניה. הוא נשק לה נשיקה מתוקה עם שפתי דבש והביט
בה בעיניים נוצצות כמו אורם של הכוכבים. הם נפרדו לשלום ובברכת
לילה טוב.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

הקשר ביניהם התהדק. נפגשו תכופות, דיברו לעיתים קרובות. הוא
שלח לה הודעות חמודות לפלאפון. היא הרגישה איך ליבה עולה
במהירות עצומה על גדותיו, איך היא מתמלאת באהבה ותשוקה עצומה
לגבר התמיר, המקסים והמושך הזה.
הוא לא היה גבר נאה. בכלל לא. מצודד, כן. אבל משהו בחיוך שלו,
בביטחון העצמי, בקול החלקלק והעמוק שלו שאיתו הייתה אוהבת
להירדם, השפופרת נופלת לה מהיד, קנו אותה לנצח. או לפחות לזמן
הקרוב...

אחרי חודשיים, הוא התקשר אליה בוכה שזרקו אותו מהדירה השכורה
כי נגמר לו החוזה ואין לו איפה לגור. בלי להסס היא הזמינה אותו
לגור אצלה, להשתכן בדירתה. הוא בא אליה עם מספר מזוודות
המכילות את כל החיים שלו.

זה היה תענוג. לפקוח עיניים בשש בבוקר ולראות את הפנים
המלאכיות שלו נמות בשלווה, לשמוע אותו שורק בבוקר, מכין קפה
חזק כמו שהיא אוהבת, נושק על מצחה והולך לאוניברסיטה.
זה היה תענוג. להיות בעבודה ולהרהר אודותיו בכל דקה כמעט
ביממה, לשוחח איתו בהפסקת הצוהריים, להמתין עד השעה ארבע כדי
לחזור הביתה לפניו, להכין לו משהו טעים ולחכות לו על הכורסה
החביבה עליה, ספל קפה מהביל בידה האחת, תמונתו ביד השנייה,
מחכה לו שיפסע מעבר למפתן הדלת.
זה היה תענוג. להתכרבל מתחת לפוך כשהגשם נואק ומתדפק על החלון,
לצפות בסרטים מחובקים, לשוחח אל תוך הלילה, לעשות איתו אהבה
פעם אחת אחרי השנייה, להירדם בחיקו בין זרועותיו, ראשה שעון על
חזהו, ידה מחבקת מותניו, רגלה תחובה בין רגליו, נשימתו החמה על
לחיה וידו לוטפת שיערה.
לדעת שהוא הדבר האחרון שהיא תראה בלילה, תרגיש, תריח, תשמע,
תטעם.
לדעת שהוא הדבר הראשון שהיא תביט עליו כשהיא תקום בבוקר, תחוש,
תמשש, תלטף, תאזין.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

גם כשהוא ישב לידה על הכסא הישן ושפך בפניה צרותיו,  סיפר לה
שהוא צריך להתחיל שנה שלישית, אבל אין לו מספיק כסף כדי
להמשיך. היא ניאותה להלוות לו, אם כי אמר שהוא אינו יודע מתי
יוכל להחזיר לה.
היא כלכלה את שניהם בקושי, צמצמה חגורה ועשתה הכל כדי להעניק
לו, כדי שיהיה מאושר.

גם כשהייתה רואה לפעמים תחתונים של אישה אחרת בבית במקרה,
כשמצאה פתקים עם מספרי טלפון של נשים אחרות, כשהריחה לפעמים
ריח בושם מתקתק קלוש בבגדיו, כשלחש מתוך שינה לפעמים שם של
אישה אחרת.
היא לא ראתה. לא שמעה. לא מצאה. לא ידעה.
שלושת הקופים.

לפעמים זה התגנב לעיניה, לאוזניה. שמועות, ראיות קטנות שלא
הסתיר היטב. היא הכחישה, טאטאה תחת השטיח את האבק, עד שיום אחד
היא דרכה עליו, וכל האבק התפזר לה על הפנים.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

גם כשהוא היה בזרועותיה לאחר שהגיע מאוחר בתואנה שלמד בספריה
או עם חבר.  גם כששהתה בלילות בין זרועותיו, מאזינה לנשימותיו
הכבדות והחרישיות, מרגישה את הריקנות שבתוכה לאחר שנתנה לו את
כל האהבה שבה, כל הרגשות, כל המחשבות. הייתה מאזינה לריק
בתוכה, להדים שחזרו מדופן אחת לשניה.
האהבה שלה אליו החזיקה אותה.
האהבה שלו החזיקה אותה.
או לפחות, חשבה שהוא אוהב אותה.

הוא בא אליה ואמר שהוא צריך סכום גדול של כסף בדחיפות ולא יכול
לספר למה. היא לוותה מהבנק, מחברים.
הוא אמר שהוא מכור ולא יכול לספר למה.
הוא התחנן שתיתן לו כסף.
היא מכרה את מכשירי החשמל הלא נחוצים, לאחר מכן כלי בית, אחר
כך רהיטים. מכרה כל שיכלה כדי לעזור לאהוב ליבה.

אחרי חודש בכה לה שנגמר הכסף. היא החזיקה מספריים חדים וארוכים
וקיצצה בלי היסוסים את מחלפות שיערה הדבשי אותו גידלה מילדותה,
מגישה לו אותו בצמה ארוכה וביקשה שימכור בחנות לפיאות.
היא עזרה לו ככל שיכלה.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

כשכבר לא היה לה מה עוד לתת, היא ויתרה על איברים שוליים ולא
נדרשים.
תחילה ויתרה על הרגל הימנית, ואז השמאלית.
אחר כך על יד ימין ואז שמאל.
נותרה ללא גפיים, קירחת עם פנים חיוורות.

גם כשמכרה מנות דם, גם כשמכרה כליה.
גם כשמכרה את קרניות עיניה בשוק השחור ואיבדה את מאורן.
גם כשנותרה רק ראש, שדיים, איבר מין, גב וישבן.
כי זה מה שנשאר ממנה.
וזה מה שראה בה.
גם כשכבר לא שכב איתה כי נגעל ממנה.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

ויום אחד, אחרי שלא ביקר בבית שבוע, גרם לה להיטרף מדאגה
וגעגועים, הגיע, חיבק אותה בכיסא הגלגלים ואז בדמעות סיפר לה
שיש לו בעיות בלב. הוא חייב השתלה, ואין מי שיעזור לו. שעד
שיימצא תורם מתאים, עלולות לעבור שנים וזה עלול להיות מאוחר
מידי.
היא נשקה לו.
כשהלך רגע למכולת לקנות מצרכים, היא מילאה אמבטיה במים.
בינתיים נטלה סכין, חתכה את הירך וכתבה באצבע עם דמה על המראה:

"תמיר, אוהבת לנצח. קרן".
נכנסה למים החמים שעטפו אותה מכל עבר. היא שמעה שאפשר לתרום
איברים רק במוות קליני. היא שאבה לתוכה שאיפה עמוקה, שאיפה
אחרונה של אוויר וטמנה ראשה במים, מקבלת את הסוף בברכה.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

היא לא שמעה כשנכנס לבית, כשקרא וצעק את שמה. היא לא שמה לב
כשנכנס לחדר, אימה על פניו, שולף אותה בקושי, מדממת מירכה
במים.
לא ראתה את הנואשות שלו כשניסה להנשימה והצליח בקושי, מלא
תקווה כשחש בדופק החלש שלה בפרק ידה.
לא חשה בידיו החזקות תומכות בגופה, נושאות אותה למכונית החדשה
שקנתה לו, לוקחות אותה למיון.
לא הרגישה את הרופאים ההמומים למראה האישה נטולת הגפיים, מנסים
לעשות ככל יכולתם, ומצליחים רק להנשים אותה בצורה מלאכותית,
בעוד היא חסרת הכרה.

קיבלה את המוות, את הסוף בברכה, במעט האהבה שנותרה בה.

בהזיות שלה, בעולם החלומות והפנטזיות שבנתה לעצמה.
הרופאים  הוציאו את הלב המדמם, הפצוע והפגוע שלה שכמעט נשבר
לשניים. הם תפרו אותו לכדי כמעט שלמות. הכינו את תמיר לניתוח
לאחר שהראה להם את "כרטיס אדי" שלה. הם כמעט בכו איתו, כמעט
נואשו איתו כשגילו שהלבבות שלהם לא מתאימים.
את ליבה השתילו בגופה של ערביה בת 48 שעברה שלושה התקפי לב לשם
קירוב הלבבות והצלת נפשות.
היא הייתה הכי מאושרת בעולם.

כשטמנו גופתה במעמקי האדמה.
כשהגיעה למנוחת העולמים שלה בעולם מושלם ללא אשליות.

על מצבתה אלמוני חרט בשיש:
                                 "קרן אבשלום
                                 26/12/76- 4/2/03
                          האישה שנתנה הכל בעולם
                                  ושכחה לקחת...
                                    ת.נ.צ.ב.ה"


היא הייתה הכי מאושרת בעולם...

אתם מבינים?
גם כשלא נותר ממנה דבר מלבד גוש בשר קבור בעפר,
גם כששמה נפשה בכפו,
גם כשויתרה על הכל - ולא קיבלה דבר,

היא הייתה הכי מאושרת בעולם...