נעה אל מעבר למרחב,
ישות אבודה
בדרך לא נודעת,
ללא סוף,
ללא התחלה.

שרויה בעצב עמוק,
בתוגה איומה
שמטביעני
באוקיינוס
אדיר ממדים
של כאבים
שלא פוסקים...

איני רואה את הסוף
איני רואה לאן מובילה דרכי
ממשיכה כסומא
דוק ערפל
מכסה את פניי
וריאותיי אך
בקושי נושמות.

האין אדם
בכל תבל
שיושיעני
ויושיט לעברי
יד?

האין בכל העולם הזה
נשמה תאומה
שתשלים אותי
שתעניק לי תשובות
אחריהן חיפשתי
כל חיי?
שתעניק לי את האהבה
אחריה תרתי
כל ימיי?

האוכל להמשיך
לחיות
בידיעה
שבידיי אוחזת אני
רק בכמיהה
רק בתקווה
ולא
בממשות עצמה
בהתגלמותה?