"כולם לעצום עיניים ולרוקן את הראש" פקדה עלינו המפקדת
בניסיון לבצע מד"ס הרגעה בשיטת ג'ייקובסון. "לרוקן את הראש
ולחשוב על חוף ים, על אי בודד, על עצמכם, לבד, בלי שום רעשים.
בלי "הקשבים", בלי הקראת זמנים, בלי צבא בכלל, רק אתם ורחש
הגלים. תרגישו את הרוח משחקת לכם בשיער, את השמש שעוד חצי שעה
תתחיל לשקוע, על הרוגע. הירגעו, תחשבו שלווה. עכשיו תכניסו לאי
הבודד הזה את החברה שלכם, את האדם שאתם הכי אוהבים, עשו את
הדבר שהכי הייתם רוצים לעשות עכשיו".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי ג'ייקובסון, אבל בפעמים
הקודמות לא לקחתי את זה בכלל ברצינות. באחת הפעמים עשיתי את זה
עם חברה שלי, שניסתה להוכיח לי שהדמיון שלי לא מת. ברגע שהיא
סגרה את העיניים לא יכולתי להתאפק וחיבקתי אותה. הרי, למה לי
לעשות משהו בדמיון כשאפשר לעשות אותו במציאות? בכל מקרה, הפעם
הרגשתי שאני באמת צריך את זה, את ההרפיה הפיזית והמנטלית.
סגרתי שבוע רביעי בטירונות, כנגד כל הסיכויים, אפילו הפכתי
לקלעי די טוב. אבל הלחץ מהמפקדות, החניכים והמשפחה גרמו ללא
מעט משברים נפשיים. את הרגשת השמחה שלי קשה היה לתאר כששמעתי
שאנו אמורים לעשות ג'ייקובסון.
דמיינתי שאני בחוף ים עוד לפני שהמפקדת פקדה עלי לעשות זאת,
נכנסתי לרוגע מוחלט לאחר דקה וחצי ועברתי לממד משלי מיד אחר
כך. הרגשתי את הרוח, השמש, שמעתי את הגלים. הייתי עירום, כשלשם
שינוי לא ייחסתי לזה משמעות מיוחדת. קול חרישי של המפקדת אמר
לי לדמיין את האדם שאני הכי אוהב, וזה היה קשה. לרגע חשבתי
שהתרגיל איבד את המשמעות שלו כשלפתע צצה לה בחורה, שוכבת
לצידי, עירומה גם כן, עיניה עצומות. לרגע חשבתי לי כי התרגיל
איבד ממשמעותו, אך רגע אחרי זה, כשהסתכלתי על פניה, הבנתי כי
לא היה זה המוח הלא מסופק מינית שלי שמדמיין דברים. את אותה
הבחורה באמת לא הכרתי ולא פגשתי בחיי. לא היה לי בכלל ספק כי
זהו הדבר האמיתי ולא עוד פנטזיה חסרת משמעות. זוהי הייתה לא
אחרת מאשר נערת חלומותיי.
לא השמעתי קול כדי לא להבהיל אותה, לא להעיר את הנערה מהשינה
המתוקה שבה הייתה שקועה. עצמתי גם אני את עיני, ניסיתי להקשיב
למפקדת, לתת לה לקבוע לאן כדאי לי ללכת. היא הציעה לעשות את
הדבר שאני הכי רוצה לעשות כרגע. פקחתי את עיני, קמתי מהחול
ודפקתי שתי מחסניות בבחורה הזרה ששכבה לידי. אט-אט חזרתי
למציאות, פקחתי את עיניי והסתכלתי סביבי. המפקדת ששכבה על
הרצפה משכה את תשומת לבי. חוסר ההבעה על פניה הפחידה אותי,
כאשר סתם ככה היא בהתה בשמיים, לא מצמצה אפילו. חמישים ושמונה
כדורים פגעו בה, ומסביבי חמישים ושמונה תרמילים ריקים. הרי, מה
באמת הטעם בלעשות משהו בדמיון כשאפשר לעשות אותו במציאות?