היום לפני
הכל מתחיל באותה נשימה
אני מוטלת על הרצפה מרגישה את הכל נגמר
את הנשימות האחרונות שלי נכנסות ויוצאות מריאותי
את לבי השבור בוכה ונלחם על עוד פעימה אחת
וכמה כואב לדעת שהכל נגמר אבל זאת מעין הקלה
מחר אני לא אהיה כאן יותר וכל מה שיישאר ממני זה המכתבים
האלה.

היום שאחרי
הכל נגמר, ובעצם רק מתחיל הכאב של פעם שלא נגמר לעולם
הבכי, החיוך הנצחי, הכאב שנכבה מאחוריו
מתי הכל יגמר, מתי אני סוף סוף אקום בבוקר והחיוך לא יהיה סתם
היום אחרי שניסיתי, וראיתי שלכולם בעצם כן אכפת
ולמה? למה אני עדיין רוצה את זה?
ומה זה השקט, השלווה הזאת שיש לי בפנים?
האם השקט הזה לנצח נמצא שם, או שמא הרעש יחזור?