מה בסך הכל רציתי? להוציא קצת כסף. יצאתי מהמכונית, שלפתי את
הארנק והכנתי את כרטיס האשראי. הלכתי לכיוון הכספומט וראיתי
תור. אני שונא לעמוד בתור לכספומט. הכל לוקח יותר מידי זמן. יש
לי דברים לעשות, לעזאזל.

רמי אמר שהוא עסוק היום. שכל הזמן הוא קורע את התחת בעבודה
וכדאי שגם אני אעשה משהו . כן, בטח. קורע כל היום את התחת
בעבודה. ומה איתי? אני תקועה עם הילד בבית. רמי האידיוט. מאז
שהתחתנו הוא מתייחס כאילו אין לי עבודה משל עצמי. כאילו אני
צריכה להיות כמו כל הנשים הכנועות. לשבת בבית ולגדל ילדים. גם
לי יש סידורים, מה הוא חושב? מניאק.
אז לקחתי את הילד איתי. לא מספיק שהוא בלבל לכולם את המוח
בעבודה, עכשיו אני צריכה גם לקחת אותו לבנק, להוציא כסף.
המטפלת יצאה לה לאיזה חופשה בקפריסין, ואני צריכה להתמודד עם
הצרחות של הבוס. כי הילד שלי הוא לא מהחמודים האלו שכולם מתים
עליהם. לא ולא. הילד שלי הוא קרצייה קטנה מהלכת על שתיים.

כוס אמק עם שיעורי הנהיגה האלו. את כל החסכונות גמרו לי. אבא
צייד אותי עם כרטיס האשראי שלו ושלח אותי לבנק. אחר-כך אני
מחזיר לו את הכל, כמובן. מהעבודה המסריחה שיש לי. גרוש וחצי
לשעה. כל החברים שלי עם עבודות נורמליות, שבן דוד שלהם סידר
להם, ורק אני ממלצר באיזו מסעדה של צפונבונים בחופש.

אני ממהר. הם לא קולטים שאני ממהר? האישה עם הילד הקטן מחזיקה
אותו על הידיים ואומרת לו על איזה מספרים ללחוץ. אם הנער
שמלפניי בתור היה מנסה להקשיב, אני בטוח שהוא היה קולט כמה
מספרים. ואז זה היה יכול להיות מאוד נחמד, להוציא כסף מחשבון
של אחרים. ואף אחד לא היה יודע. אני כמעט בטוח שקלטתי כמה
מספרים בעצמי. איזה ארבע. נראה לי שזה הכל. כמה מספרים יש בקוד
סודי? שכחתי.

רמי אמר שעם הגנטיקה של יותם, מאה אחוז הוא יהיה איזה פיסיקאי
או מתמטיקאי. אבל שלא ילמד בארץ. מצידי שימלצר, רק שיחיה טוב.
אבל רמי מתעקש על פיסיקאי או מתמטיקאי, ואומר שהחינוך מתחיל
מעכשיו. קנינו כל מיני צעצועים שאמורים לתרגל חשיבה צורתית.
אני לא יודעת איך הולך לו עם זה, כי רמי מתרגל איתו בערב את
הכל, ואני כבר ישנה.
"כשאת לוקחת אותו לבנק", הוא אומר לי, "תגידי לו על איזה
מספרים ללחוץ, שיכיר קצת". נו, מה אכפת לי. לחשתי ליותם באוזן
את ארבעת הספרות. הוא לא ממש מכיר, אז צריך לומר את זה די
בקול. זה קצת מפחיד אותי. אנשים עלולים לשמוע, ובפעם הבאה
שיגנבו לי את כרטיס האשראי, לקחת את כל מה שנשאר. כאילו שאני
לא באוברדראפט גם ככה.

עוד עשר דקות שיעור. כמו דביל דחיתי את הכל עד עכשיו. יכולתי
להוציא את הכסף קודם, אבל לא היה לי כוח. המורה שלי לנהיגה
אומר שזה ממש לא משנה, ואני יכול לשלם לו גם שיעור אחרי, אבל
אני לא רוצה. אני שונא להישאר חייב. אם צריך לתת כסף, אני מיד
נותן. אחרת זה מצטבר, או שהחוב תקוע לי כמו עצם בגרון, עד שאני
לא משלם. עדיף להביא את הכסף עכשיו מאשר להישאר חייב אחר כך.
האישה הזו עם הילד הקטן ממש סתומה. משאירה תיק פתוח. אפשר
לראות את הארנק שלה מכאן. חבל שיש לי מצפון, הייתי יכול לקחת
איזה מאתיים שקל. היא לא הייתה שמה לב, ולי זה היה מספיק לשני
שיעורים.

התור הזה פשוט לא זז. כבר עשר דקות היא עם הילד הקטן על
הידיים, לוחשת לו את הספרות, שאפשר לשמוע עד כאן, וכלום. אם
עוד שתי דקות שום דבר לא קורה, אני נשבע שאני אומר לה איזה
משהו. אבל לא קיצוני מידי. לא "תזיזי את התחת, גברת", משהו
בסגנון: "את יכולה להזדרז, בבקשה? אני קצת ממהר". כן, האחרון
טוב. בד"כ אני נמנע מלהגיד לאנשים להזדרז, זה די מעצבן אותם.

"תלחץ פה", אני אומרת ליותם. הילד הזה ממש חכם, זיהה את כל
המספרים לבד, למרות שזה לקח לו קצת זמן. עכשיו אמרתי לו ללחוץ
על "משיכת מזומנים". הוא שאל מה הכפתור הזה עושה. האיש מאחורה
מתחיל די להתעצבן. הסברתי לו במהירות שזה כדי להוציא את הכסף
שאימא צריכה. הוא לחץ. עכשיו רק להגיד לו כמה כסף להוציא. עד
שהוא יקיש את כל הספרות, זה עלול לקחת זמן.

חמש דקות. אני מאחר. מאה אחוז אני מאחר. אולי אני פשוט אקח את
הארנק שלה ואלך כאילו כלום. לא צריך לרוץ או משהו, פשוט להשמיע
מעין אנחה כזו, כאילו התייאשתי מלחכות, ולצאת מהתור. היא לא
תשים לב שנעלם לה הארנק. רק כשהיא תגיע הביתה. מפוזרת לגמרי,
האישה הזו.

"סליחה, את יכולה להזדרז, בבקשה? אני קצת ממהר", אני אומר. היא
לא עונה.

סוף סוף יותם סיים להקיש את הספרות, כבר יצאה לי הנשמה. אני
נשבעת שהיום אני מדברת עם רמי ואומרת לו שאם הוא רוצה לעשות
מהילד שלי טכנאי אטום, שייקח אותו בעצמו לבנק. מה אני צריכה את
כאב הראש הזה?

"איפה אתה נמצא? אני מחכה לך כבר חצי שעה."
איזה חצי שעה. הגזים קצת, המורה הזה. כולה שתי דקות אחרי שלוש
וחצי.
"אני עוד מעט בא."
"כדאי שזה יהיה מהר. יש לי דברים לעשות, אתה יודע."
והאישה עם הילד הקטן עדיין מוציאה כסף. אני חושב שאני משתגע.

הייתי אומר עוד משהו, אבל לא נעים. באמת שלא נעים. היא בטח
תגיד שהיא שמעה כבר, ושאני אפסיק לבלבל את המוח. פעם אמרו לי
שנהייתי כנוע כזה, שמאז שהתחלתי לעבוד אני כבר לא עומד על שלי.
זה די מובן, כי אם אתה לא מתחנף לבוס, אין לך עתיד. אבל כולם
עושים את זה, אז כל העניין די איבד מהמשמעות שלו.

הכרטיס יוצא. ברוך השם. אחרי זמן שנראה כמו נצח, שלושה שטרות
יוצאים מהכספומט, ואני חופשייה ללכת.
כשהכנסתי את כרטיס האשראי בחזרה לארנק, שמתי לב שנעלמו לי כמה
שטרות. הילד שמאחוריי הושיט לי אותם ואמר שהם נפלו. כן בטח.
טוב, לפחות הוא התחרט. מישהו אחר בטח היה בורח עם הכסף.

"תעזבי את זה", אומר האיש עם מעיל העור, ומוציא אקדח. האישה עם
הילד הקטן מורידה אותו על הרצפה ומרימה ידיים.
"עוף הצידה, ילד."
בעיני רוחי אני רואה את עצמי מעיף לו את האקדח מהיד ומהמם אותו
בעזרת אגרוף לפנים. אני תופס את האקדח בידי ויורה לו ברגל.
האישה מזמינה משטרה ואני נהפך לגיבור.
"עוף הצידה, אמרתי!"
אני זז הצידה. גיבור כבר לא אהיה.

אני מושיטה לאיש עם מעיל העור את התיק.
"בבקשה אל תפגע בילד שלי", אני ממלמלת ומתחילה לבכות כמו
היסטרית. רמי היה אומר שזה אופייני לי.
"אל תדאגי, גבירתי, לא יאונה לכם כל רע."

ריצה מהירה אל המכונית, שבדיוק מסרבת להתניע. הבריחה המתוכננת
נראית רחוקה מתמיד.
"קדימה, בת זונה, קדימה", אני צועק. אך לשווא. ידעתי שהייתי
צריך לקחת משהו קצת יותר יציב.
שיט, שיט, שיט. אני מחייג מספר בפלאפון.
"אתה שומע? יש שינוי בתוכניות, תבוא לאסוף אותי. אני נמצא ליד
הכספומט ברחוב ארלוזרוב."

הזעקתי שוטרים. הם תכף יגיעו. רק שימהרו, לעזאזל.
"אתה שומע? תגיע מהר. תשכח משיעור הנהיגה", הנער אומר.

עם קצת מזל, מורה הנהיגה שלי יגיע עוד מעט, ונוכל לרדוף אחרי
הבן זונה שגנב לאישה את הכסף.

"איפה היית, מיקו, יא חתיכת מניאק!"
"מצטער, קצת איחרתי. שיעור נהיגה, אתה מבין. האידיוט פשוט לא
הגיע."
"לא נורא, תן גז", אני אומר וטורק את הדלת.
מיקו נוסע. אני צריך לקנות מכונית חדשה. פיאט שנת 85 זה לא
בדיוק אוטו.

גיבור כבר לא אהיה. אני כישלון, פשוט כישלון. המורה המניאק
דווקא עכשיו לא מגיע, והגנב הבן זונה ברח עם כל הכסף. אני
משפיל את עיניי לרצפה ומתרחק משם.

אני חוגרת את יותם במושב האחורי, נכנסת לאוטו ומתניעה. יהיה
קצת קשה לצאת כי יש איזו פיאט שחוסמת אותי לגמרי. איזו דרך
נפלאה לסיים את היום. במראה האחורית אני קולטת את הנער
מהכספומט.
"גבירתי, זה נפל לך", הוא פולט בקול מתנשף. הוא מושיט את התיק,
ומחייך.
הוא גיבור, אחרי הכל.