17:30

אנחנו נאחר. תמיד אותו סיפור.
אומרים חמש וחצי, אני מוכן בחמש וחצי. גיא יוצא מהחדר שלו
במכנסיים קצרים וסנדלים. ואימא אומרת לו מה זה? הוא עושה את
עצמו לא מבין, והיא אומרת לו, ככה אתה לא הולך, והוא אומר לה
למה? מה רע בזה? והיא אומרת לו שאתה יודע בדיוק מה רע בזה, אתה
לא יוצא עכשיו לטיול במדבר יהודה, אנחנו נוסעים לבר מצווה של
רונן, והוא אומר שזה משפחה, ממי יש לו להתבייש, ואם אתם
מתביישים בי אז אולי כדאי שאני לא אבוא וזהו, וכו' וכו'. אבל
כולנו יודעים שבסוף הוא ילך להתלבש כמו טטל'ה. במקביל, אבא
מקיש לנטלי על הדלת ואומר לה בעדינות נטלוש, אנחנו צריכים לצאת
עכשיו, אולי תתקשרי אליה חזרה מהסלולארי? היא לא טורחת לענות
לו אפילו. היא בחורה מאוד מאוד עסוקה. למה מה קרה, שהיא תדחה
את השיחה הזאת בשתי דקות תמימות רק כדי שנגיע בזמן לאיזה אירוע
משפחתי, לשם שינוי?
למה הסכמתי לבוא? אני הרי יודע איך זה ייגמר. הייתי צריך
להוציא גימלים או משהו, כמו בליל הסדר האחרון.

18:06

בסוף, מה לעשות, אנחנו יוצאים.
אמרתי לך שהיינו צריכים לצאת קודם, אימא אומרת עוד בחנייה,
ואבא ממלמל להגנתו שהוא לא זוכר שאמרת כזה דבר, והיא ממשיכה
שעכשיו אנחנו ניתקע בפקקים והוא אומר שאם היינו יוצאים בזמן
הכול היה בסדר, ואימא אומרת, אה, זאת אשמתי נכון? והוא אומר
שזה לא מה שאמרתי אבל כבר מאוחר מדי, הלכה הנסיעה השקטה. גם
ככה יש לה מספיק דאגות מזה שהיא תצטרך לראות עכשיו את אחותה,
והן יתחילו שוב לשחק "לי יש יותר גדול", ואימא שוב תצטרך לסבול
את העובדה שדודה רונית נשואה לטייס והיא לא, ולבת הגדולה של
רונית - איילה - יש פסיכומטרי שמונה מאות ומשהו, והציון שאני
הוצאתי בכלל חשבו בהתחלה שזה בטח טעות מחשב, וכל שאר מאבקי
הכוח שמניעים את המשפחה. זה לא שרונית תגיד לה את זה בפרצוף או
אפילו תרמוז את זה, כן. רונית היא בנאדם מאוד נחמד יחסית
לדברים שרצים במשפחה הזאת. אבל אימא שלי תרגיש ככה בכל מקרה.

18:30

משפחה בדרכים. אנחנו שלושה ילדים לא-קטנים מאחורה, ככה שבמוקדם
או במאוחר נטלי תוקעת לי מרפק ואומרת תזיז את הרגל שלך כבר, יש
לי התכווצות, וגיא מגיב מהצד השני שלי, זה לא התכווצות, זה
התחת שלך כבר נהיה גדול מספיק בשביל לדרוש אוטונומיה, והיא
צורחת יא מתנחל לך לעזאזל בסדר? ואימא עושה לה ששש, איך אתם
מדברים, וגיא רוכן קדימה בשביל לטפוח לאבא על הכתף ואומר לו,
אבא, יש לי חבר שהוא פקח בחי-בר ביטבתה והוא מוכן לקחת אותה
מתי שנגיד בלי לשאול שאלות. ואבא אומר, גיא, שב בשקט כבר
ותפסיק להציק לאחותך. אבא מספיק שקוע במחשבות שלו, כי בשלב הזה
אנחנו עוברים באזור טייבה, ואז הוא אומר פתאום בקול רם, תזכירו
לי כשנחזור הביתה לכתוב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בעניין הזה,
ואימא אומרת לו אל תתחיל, וגיא אומר מה את רוצה ממנו הוא צודק
מאה אחוז, וממשיך לתאר - איך לפני שישים שנה הגיעו לפה חמישה
בדואים עם גמלים ואמרו להם אין בעיה, תשבו פה, אהלן וסהלן,
ולפני שהבינו מה קורה הם נהיו חמישים ועכשיו הם בונים פה עיר
על קרקע של המדינה בלי לשלם מיסים; ונטלי צורחת שאתה מבין מה
אתה אומר עכשיו, אתה קולט בכלל איזה שטויות אתה מדבר, זה פשע
זה מה שזה, ואני עוד פעם שואל את עצמי למה בכלל התיישבתי
באמצע. פעם אחרונה שאני יושב באמצע. אני הבן הבכור, לא?
המינימום שמגיע לי זה לשבת ליד החלון, ואולי ליהנות קצת מהנוף
במקום לעבור את סדנת העצבים הזאת.

18:50

בסוף, מה לעשות, אנחנו מגיעים.
אולם אירועים מפואר שכזה. נו, בטח. הם הרי יהיו חייבים להוציא
לנו את העיניים - מהעיניים. הנה רונן, חתן הבר-מצווה, עומד
בכניסה, איזה עניבה יפה יש לו, אומר שלום לכל מי שנכנס. ישר
הוא קופץ עליי ומחבק אותי. דווקא ילד נחמד, לדעתי. טוב, נכון
שהוא נסיך מפונק ויש לו הכול, אבל הוא ילד נחמד בסך הכול.
אני מעיף מבט זהיר מסביב. תודה לאל, יש פה באר. איזה יופי. זה
אפילו בפינה, ככה שאם אני אקיא או משהו זה לא יהיה באמצע
הרחבת-ריקודים. אלוהים ישמור, אני לא יודע מה אני עושה אם יהיה
פעם אירוע משפחתי בלי זה.  
נטלי ממרפקת אותי בזהירות ואומרת לי בשקט בשקט, שיו, תראה
ת'מלצר הזה, איזה שווה! למה את אומרת לי את זה? מה אני חברה
שלך? אני מהר תופס את גיא ומרחיק אותו משם לפני שיזרוק אחת
מהשנינויות שלו.
טראח! איזה כאפה ירדה לי על העורף עכשיו. הקול העבה של איציק,
אבא של רונן, ממלא לי את הראש. מה נשמע ילד? מה חדש באבטחה?
כרגיל, סטנדרטי. בקרב מגע הוסמכתי כבר אז אולי תפסיק להרביץ
לי? אבל לא. הוא מועך לי את היד כמו שמועכים פחית ריקה. זה
כנראה קטע כזה של דודים. תמיד אותו דבר.
הנה כולם יושבים פה, צוחקים ומדברים ואוכלים ושותים. מי שלא
מכיר, בחיים לא יאמין מה שורץ פה מתחת לפני השטח.
עכשיו כולם עושים את עצמם כאילו הם שמחים להיפגש. אימא מתחבקת
עם רונית, נטלי מתחבקת עם איילה שהיא הבת של רונית והיא בגיל
שלי, גיא מתחבק עכשיו עם רונן ושואל אותו מתי אתה כבר בא איתי
לאיזה טיול בהר הנגב, אני מכיר שמה גבים שאף אחד אחר לא יודע
שהם קיימים בכלל. כולם שמחים לראות את כולם. אולי בכל זאת יש
סיכוי שזה יעבור בשלום. בתנאי שאיציק יפסיק לסובב לי את היד.

19:00

אנחנו זזים לכיוון השולחן שלנו. איציק ואבא מנהלים איזה שיחה
רצינית, בטח על ענייני פוליטיקה וביטחון. דוד איציק, הבעל של
דודה רונית, הוא הפרוטו-טייפ של טייס ישראלי מצוי. סגן אלוף
בחיל אוויר. כל פעם שהוא מדבר עם אבא שלי יש לי הרגשה שאבא
יוצא עם רגשות אשם שהוא לא. זה כאילו עושה אותו לא-ראוי לחלק
הזה של המשפחה, הטייסים-הצפונבונים-התעשיינים. אבא שלי הוא
מחלוצי תחום הביו-אינפורמטיקה בארץ, אבל זה לא מעניין אתכם,
הא?
תפסיק לחשוב על זה. הבטחת שלא תעשה את זה. הבטחת שלא תחטוף פה
עוד התקפת דיכאון. אתה גדול מדי בשביל זה, לעזאזל. אל תחשוב על
הדברים האלה. קח נשימה ארוכה ותפלוט את התסכול החוצה. ואם זה
לא יעבוד אז נטביע אותו.
יאללה, סיבוב היכרות, אם חייבים אז חייבים. איזה כיף שיש
אירועים כאלה שאפשר להגיד שלום לכל המישפוחה. הי כולם, מה
נשמע. הנה המשפחה של איציק, כל הבני-דודים של אימא שלי,
כ-ו-ל-ם פה. עכשיו כולם ישר יתחילו עם מה-שלומך,
ואיפה-אתה-לא-רואים-אותך, ומתי השתחררת ומה-אתה-עושה ומה
בתכנית. זאת השאלה שאני הכי אוהב. מה התכניות. ונגיד שאין כלום
בתכנית? אז כולם יגידו לך בדיוק מה האפשרויות, יפרסו לפניך את
העתיד שלך כמו שפורסים כיכר לחם דאשתקד. לעשות את העתיד אפילו
יותר מצומצם ממה שהוא. ונגיד שיש לך תכנית? הא הא. נדמה לך.
פרט, הסבר ונמק. את כל הפרטים. למה ככה? ולמה זהו? ואולי יהיה
יותר טוב ככה, ומה אבא אומר?
ככה בעצם התחלתי את אחד הסקנדלים המשפחתיים היותר-גדולים,
כשעניתי לדודה שרית, אחות של אבא, שאני עובד על פרויקט של
תרגום המגילות הגנוזות לאמהרית. היא שאלה "באמת?" ועניתי לה
"לא, אני סרקסטי כי את שואלת שאלות מטומטמות." איזה טעות אנוש.
לדודה שרית לא צריך לדבר ככה. היא הפיצה עליי שמועות שעד היום
אני לא מצליח להכחיש. כמו למשל כשהיא אמרה לנירית, הבת של אורה
שהיא האחות השנייה של אבא, שהסיבה שהעיפו אותי מקורס קצינים זה
כי הזדהיתי עם מכתב הטייסים, ונירית היא אשכרה מספיק מטומטמת
בשביל להאמין לזה. למה, למען השם, למה מכריחים אותי לבוא לפה?
מה עשיתי?

19:50

או. תראו מי מתקרב לפה. בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. מה נשמע
דוד אלי. כרגיל, כרגיל, הכול טוב. העיקר הבריאות, נכון? כאילו
שבאמת מזיז לו. אלי, האח של איציק, הוא לא ממש דוד שלי אבל הוא
אוהב שקוראים לו ככה, כאילו בשביל האווירה המשפחתית אבל תכל'ס
בגלל שככה הוא יכול לחלק לי הוראות ולשאול אותי שאלות מביכות.
יש לו סגנון דיבור איטי כזה, והוא בוהה בך דרך זגוגיות כאלה
כמו צב שמבצבץ מהשריון שלו על הבוקר, וכל העסק הזה ישר מעביר
לך הרגשה שאתה מדבר עם אידיוט. ואחרי חמש דקות אתה יודע שהרושם
הראשוני שלך היה מדויק אבל לוקה בחסר - הוא לא סתם אידיוט, הוא
גם שמוק מתנשא ומתחסד. אבל דוד אלי הוא הרי מליין ואסור לדבר
אליו ככה. הוא זה שמנהל את העסק של אבא שלו ושל איציק. מעניין
איפה שי, הבן שלו? לאחרונה שמעתי שאלי הסכים לקנות לו אוטו,
אבל שם עליו איתוראן כדי לדעת כל שנייה איפה הוא. מעניין איך
הוא עומד בזה. אני הייתי נפלט מזמן, אבל שי לא יעזוב מרצונו את
הבית הענקי שלהם בסביון, נכון? גועל נפש. הנה הוא יושב עם אימא
שלו, רבקה, ליד אימא שלי, ואם אני לא טועה הוא מתבכיין כמה קשה
לו בצבא ואיזה שירות קשה זה ואיך שהוא סופר את הדקות, ואימא
שלו עושה הצגות כדי להאדיר את האומללות. אתה חשמלאי בבסיס חיל
הים, יא מסכן! על מי אתה עובד?
אז מה אתה עושה עכשיו, אלי מתעקש לתחקר אותי. השתחררת לא מזמן,
נכון? באיזה דרגה? סמל ראשון, אני עונה לו. זהו, עשיתי לו את
היום. הבת שלו מאיה, הייתה קצינה ואילו אני לא. תראו איך הוא
מתמוגג. בכלל לא מעניין אותו שאני שכבתי עם הפרצוף בבוץ שלוש
וחצי שנים וכמעט נהרגתי לפחות פעמיים. ולדעתי זה קצת יותר
מכובד מלשבת במשרד ממוזג בצריפין, אבל מה זה אכפת למישהו? למה
אתה חוזר לזה עוד פעם? הבטחת לא לחשוב על זה יותר. זהו, הלך
הערב סופית.
אני מנסה להתחמק מאלי ומתמרן את עצמי, בקלילות ובחינניות של
אף-22, לצד השני של האולם. הנה נמרוד, בן דוד של אימא שלי,
והבחורה שאיתו זה בטח אשתו החדשה. מסכנה, אין לה מושג למה היא
נכנסה. מעניין מה נמרוד עושה עכשיו? הוא כבר לא צעיר, בכלל,
ויש לו הרי ילד מאשתו הראשונה. מה איתה? בטח חזרה להורים שלה
באמריקה. סתם התגיירה בשבילו. אם אני לא טועה גם אשתו השנייה
היא איזה שיקסע. נראית שוודית או משהו כזה.
שיט, אלי תפס אותי עוד פעם. הוא קפץ עליי מאחורה, זאת אשמתי
שהזנחתי את הזווית הזאת. אז מה בתכנון? הולך לאקדמיה, כמו אבא
שלך? למה לא? אה, פסיכומטרי. אתה יודע שאומרים שכל פעם נוספת
שעושים את המבחן מוסיפה שלושים נקודות. אתה יודע מה, אולי תדבר
עם מאיה שתעזור לך קצת? אהההההההה!

20:40

אני כבר מצטער שיצאתי בכלל מהמיטה הבוקר, כשהדבר הטוב הראשון
(והיחיד) להערב מופיע. יד עדינה נוגעת בי מאחור, מלווה בלחישה:
"אל תיקח ללב." איילה. אחות של חתן הבר-מצווה, והיחידה שאפשר
לנהל איתה שיחה נורמלית ומנחמת בבית-משוגעים הזה. תודה לאלוהים
עליה, ועל האלכוהול. היא צריכה לסבול את אלי אפילו יותר ממני,
אחרי הכול הוא דוד שלה ולא שלי. "הוא פשוט חייב להוכיח לעצמו
באופן תמידי שכולם מסביבו לוזרים, כדי להרגיש טוב בקשר לעצמו",
היא מסבירה לי תוך כדי תנועה לעבר הבאר, "בגלל שהוא לא מצליח
להוכיח שהוא יותר טוב מהם."  
איפה אחותי נעלמה, איילה שואלת? לא יודע, לא שמתי לב - אה, הנה
היא שם עם המלצר החתיך הזה שלה. איזה חינחוניישן. אין לה טיפת
בושה, לבחורה הזאת, הא? טוב, היא ילדה גדולה וזאת לא בעיה שלי.
לכל אחד מאיתנו יש את האסקפיזם שלו.
אין להם פה ג'וני רד, טוב אני אסתפק בג'יי-בי הזה. זה גם לא
רע. העיקר שאיילה פה ואיתה אפשר לדבר על דברים אחרים. אולי
הזמן יעבור ככה.

22:00

תודה לאל, שכל הנאומים נגמרו. זה לא ייאמן כמה צביעות יש
בנאומים האלה. איילה מגחכת ואני שואל מה מצחיק, והיא אומרת,
אנחנו לא היחידים שסובלים פה מתסמונת הכשל המשפחתי, והיא
מצביעה על שולחן בצד השני של האולם שם אני רואה את גיא, אחי
עצמי ובשרי, מתווכח עם גילי שהוא אח של נמרוד, ואני כבר רואה
שזה לא ייגמר טוב. למה אתם חייבים להכניס פוליטיקה לפה, למה?
גילי הוא קולנוען צפונבון-שמאלני-מלוקק, לא שהוא מתפרנס מזה,
הוא חי על חשבון האבא של איציק כמו כולם, הוא לא נוסע בכביש שש
בגלל שהוא נסלל על אדמות שנעשקו מהערבים, ואני תוהה אם הוויכוח
הוא על רקע זה או סתם על רקע הסרבנות שלו לעשות מילואים. לא
בשטחים, אלא בכלל. גילי לא מדבר איתי בגלל שהוא חושב שאני
שושואיסט. גיא טוען שזה בגלל שיש לי את הלוק הזה. הייתי מסביר
לו שאני בסך הכול מאבטח באיזה חברה אזרחית מצ'וקמקת אבל אז אלי
יופיע ויתחיל עם "למה לא הלכת לעבוד בשב"כ? זה בגלל שלא קיבלו
אותך או משהו?" ועוד פעם דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם. שיט.
כלומר שוט. תן לי עוד שוט. מה זאת אומרת נגמר? אתם לא דואגים
לחדש את המלאי מדי פעם? אז מה יש? עראק. יאללה, שיהיה.

23:00

תגיד לי, אימא מושכת לי במרפק פתאום מאחור. ראית את אחותך?
מזל שאני עדיין לא מספיק שיכור בשביל לפלוט שהיא נעלמה לפני
חצי שעה עם המלצר שלה. תחליף נושא מהר, לפני שהיא תריח אותך.
עדיף שתתרכזי עכשיו בבן השני שלך, עוד לא הספיק להתאושש מהריב
עם גילי ועכשיו הוא מדבר עם אלי, כבר ארבעים דקות רצוף, וזה לא
יכול להיגמר טוב. איילה אומרת לי, בוא נצמצם לשם, יכול להיות
שנצטרך את כישורי המאבטח שלך.
אבל זה בדיוק מה שאני לא מבין, אלי אומר בקול האיטי המעצבן
שלו. מה כל כך יוקרתי בלהיות מדריך טיולים? וגיא מתקן אותו שזה
שנת שירות וזה דבר שקשה להתקבל אליו, ואלי אומר שאני מבין
שסיירת מטכ"ל זה דבר שקשה להתקבל אליו אבל מה כבר יכול להיות
יוקרתי בלהיות מדריך טיולים? וגיא מסביר לו בסבלנות שכל עלית
הנוער הולכת היום לעשות שנת שירות לפני הצבא, ושזה חוויה, ושלא
מקבלים לזה כל אחד, והוא גם מוסיף שהוא עדיין לא התקבל לסיירת
מטכ"ל אלא הוא עוד לפני גיבוש. ואז אלי אומר, אה כן, ההוא
שאירגן את מכתב הסרבנים גם היה בשנת שירות לפני זה, לא?
זהו זה. אני חייב להגיד עכשיו משהו. אני רוצה להגיד לו שלמה
שלא נעבור לדבר קצת על הבת שלך, מאיה הקצינה, שלא נמצאת כאן,
שמה היא עושה בעצם? היא מלווה קבוצות לחו"ל, לא? ואולי נדבר
קצת על למה היא נשרה מלימודי משפטים אחרי שנה?
כלומר, זה מה שאני רוצה להגיד אבל מה שיוצא לי מהפה זה משהו
כמו "יאננננננג חרררגוש הייייק" אחד ארוך, ואיילה תופסת אותי
וממלמלת "הוא לא מרגיש טוב" וגוררת אותי משם.

23:40

אוקיי. אחרי ההצגה הזאת כבר ברור לכולם שאיתי לא כדאי לדבר
יותר. גיא לא שותה אז הוא לקח את עצמו החוצה להירגע. נטלי
הגיחה סופסוף מהשירותים, עם שיער סתור ואיפור מרוח, והמלצר שלה
יצא חמש דקות אחריה. אימא לוקחת אותה הצידה לאיזה דיבור אימהי.
אבא יושב עם אלי, ואני תוהה אם הם סתם מדסקסים עסקים ופוליטיקה
וכו' או שאלי מספיק חסר בושה בשביל להגיד לו משהו כמו, שאולי
כדאי שהילד הקטן שלך ישקול שוב את עניין הסיירת, עושה רושם
שהוא לא ממש שולט בעצבים שלו, אבל אולי הוא בעצם יחליט להישאר
בתור מדריך טיולים; שהילדה נעלמה עם אחד המלצרים לשעתיים
האחרונות, והיא בעצם לא יודעת לעשות שום דבר חוץ מזה, ויש שם
בשביל בנות כאלה והוא לא שם יפה; והילד הגדול, טוב, מאז שהוא
השתחרר הוא לא עושה כלום וגם מסרב לתת למישהו לעזור לו, מבזבז
את עצמו עם השטות הזאת של אבטחה ובעצם הוא כבר שלוש שעות לא זז
מהבאר והוא מוריד שם שוטים אחד אחרי השני כאילו אין מחר. תגיד,
הכול בסדר בבית שלכם?

00:32

אבא וגיא הולכים זה לצד זה בשתיקה. רואים שיש להם הרבה על מה
לחשוב. נטלי שולחת מבט-פרידה אחרון ומלטף לעבר המלצר שלה, ואני
רק שואף להמשיך להתנדנד לעבר האוטו בלי ליפול בדרך. אימא
מסתכלת עליי במבט שחציו סימפטיה וחציו השני אומר "בנים גידלתי
ורוממתי." והדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו כרגע, זה למה שום
דבר לא עובד כמו שצריך, ולמה יש את המפגשים המשפחתיים האלה
שחייבים לדחוף לי את זה בפרצוף, ולמה עוד פעם אני יושב באמצע.
וכשאבא מתניע את המכונית אימא ממלמלת:
ככה זה. חברים בוחרים, משפחה לא.