באה אליך,
לשאת את הריך,
לחמוק בין סמטאותיך,
לחוש בך, באבנייך.
לחזור עם בוקר אור
ולעמוד בשערייך.
עולה מפאתי מדבר, העיר המפוארה
בנפתולי שער הגיא, עיר נצורה.
בשעת בין ערביים
מתרפקת עליך,
את לי אם ואב
וזוהר כוכב.
את שנתת בי חיים,
רפדת ערש של אהבה
בעצב של עיר כואבה
ומים תמיד במשורה.
את שנטעת נשמה בכל אבן מאבני הפינה
והתברכת בקבין של יופי ובחסד שכינה,
מכונסת, מרוחקת כבת מלך פנימה,
כלואה בין חומותיך.
מי יפתח לך שערים ברחמים
וישים בך שלום עולמים,
עירי שלי, רחומה, רכונה לאוהביך.
באה עדייך, הולכת ממך ואליך.
באה אליך,
לשאת את הריך, לחמוק בין סמטאותיך,
לחוש בך, באבנייך. |
