[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רום קשת
/
הזיה

1

הוא הגיע עכשיו לרחובה הראשי של העיר, והביט סביב בעצבנות. כמו
תמיד, גם כעת לא היה בידי העיר ומהלכה השקט להרגיע את התזזית
שברוחו. הוא הילך בינות לעוברים ושבים. לו יכול היה, ורק לרגע,
להיטמע בהמון הזה... להיות אחד מהם, להיות חופשי מרודפיו, לנוע
עם זרם האדם, להיסחף בנחת... רגוע... ללא חיפוש מתמיד אחר
עיניים הננעצות בגבו.
הוא נעצר מול אחד מן הדוכנים, והביט באוכף חזק ומבריק שעמד שם
למכירה. מעשה אומנות... אז הרים אותו, ובחן אותו באור השמש.
ידע שלא ינטוש את אוכפו המשופשף ונאמן, אך נהנה בכל זאת להחזיק
כך את יצירת המופת. הנאה פשוטה שכזאת...
חייך לרוכלת, והניח את האוכף במקומו.
עתה פנה לדוכן המזון, וקנה כמה ירקות ולחם. הניח את המזון
בתרמילו, והמשיך בדרכו.
"איפה אתם?" הרהר, וחייך חיוך מר. הוא מחה את הזיעה מפניו
בשרוולו. יום חם הוא היום...
ואז, ההרגשה העמומה של מישהו המביט בו.
"הנה אתם..." צל חולף אי-שם מאחוריו ולימינו. הוא ממשיך לצעוד
בביטחון, משתדל היטב לשמור על קצב פסיעותיו, בעוד ידו זוחלת
מטה. הוא חש בביטחון שהעניקה לו מוצקותה של ידית חרבו,
ואצבעותיו ליטפו את המתכת. רעד קל עבר במורד שיגרתו... כמעט
וכבר היה מסוגל ליהנות מאותו רעד.
עתה, רפרפה הדמות השחורה במהירות מפתיעה, והוא חש בה לידו, חש
בשנאה ובתיעוב, הנודפים מכל חלק בהווייתה.
גם מהירותו שלו הייתה מפתיעה.
לפני שעלתה בראשו כל מחשבה מסודרת, חרבו כבר הייתה שלופה, ונעה
במהירות ובעוצמה לכיוונו של הצל.
צרחת כאב.
החרב פגעה, ונרתעה לאחור. דמות גדולה ואפלה נרתעה אף היא
לאחור, אוחזת בזרועה. דם שחור ניגר על החול.
הוא עמד מולה, אוחז בחרב בשתי ידיו, משתדל להשגיח במקביל על כל
סביבותיו. היא עמדה שם, מקרינה שנאה אין-קץ וכאב, שיניה
הקפוצות בהקו בלובנן... עמדה שם, וכל גופה עולה ויורד בנשימות
כבדות.
"בואי... התקרבי..." אמר לה.
היא התנפלה עליו בצרחת אימים. היה עליו לגייס את כל כוחו במכה
שהנחית. הוא פגע במפלצת בצידה, רגע לפני שהגיעה אליו. בתנופה
מרסקת, בוקעו צלעותיה, והיא הוטלה מטה, חסרת חיים. עוצמת השנאה
שחש ברגע הפגיעה העבירה בו צמרמורת מבחילה, והוא חש עתה
בסחרחורת קלה. הוא ידע שלא יניחו לו כעת.
ומייד כשהרגיש יציב דיו, פתח בריצה מהירה לתוך אחת הסמטאות,
משאיר מאחוריו את הלחם והירקות, שהתפזרו על האדמה בשעת הקרב.
זיעה ניגרת לאורך שריריו, ונשימתו קשה... שלח מבטו לאחור. לא
יכול היה לספור בדיוק כמה מהם דלקו בעקבותיו. אבל זה לא היה
משנה... הוא חלש מכדי ללחום בכולם. הפעם, יהיה עליו לברוח.
בכמה תנועות זריזות, התיר את החבל, וזינק על סוסו.
הוא דהר משם.
                                              2  

לרכיבה הייתה תמיד השפעה מרפאת, משיבת חיים. כמעט והיה מסוגל
לשכוח את נבלות השאול שרדפו אחריו לפני רגע. אפילו הצליח לעצום
עיניו ולחייך אל מול הרוח הקרירה, המכה בפניו.
השמש נטתה לשקוע, כשהגיע אל בקתתו, על ההר המשקיף לעיר.
הוא ניגש לשוקת, וטבל את חרבו. עננת הדם התפזרה לכל עבר, צובעת
את המים בשחור. אז, ניגב את המתכת, נטל את האבן המשחזת, והחליק
אותה בצריחה מתכתית, הלוך ושוב לאורך חרבו.
לא היה צריך הרבה יותר מכך, כדי להיות מוכן לקרב הבא.
הלילה ירד. הוא הכין את ארוחתו הצנועה משאריות שמצא, וישב
לאכול, כתמיד, פניו לחלון. ידע שאי-שם בחוץ, הם מחכים.
פעם עוד היו מרהיבים עוז לתקוף אותו בלילות. צמרמורת עברה
בגבו, משנזכר בכל אותם לילות ללא שינה, בהם הייתה בקתתו מותקפת
בגלים של מפלצות שטניות. לעתים, היו כמה מהן פורצות פנימה,
הורסות ככל שיכלו. לעתים, היו פוצעות אותו. אך הוא התאושש
תמיד, לחם כחיה פצועה. היה מרגיש אז יותר מתמיד כאחד מהם...
כמפלצת שלוחת-רסן... ואז, היה הודף אותם החוצה, ונפנה לטפל
בפצעיו. למחרת ההתקפה, היה מתחיל לתקן את רכושו ההרוס.
אך כבר לילות רבים, שהיצורים אינם מעזים לתקוף. הם רק מחכים שם
בחוץ, כעדת נשרים. הם יודעים שהוא חזק מתמיד. הם חשו בו מתחזק
מקרב לקרב, והם פוחדים. גדר הבקתה הפכה לגביהם למחסום שאין
לעברו.
והוא הביט סביב, וחייך. כי מאז שתכולת ביתו פסקה להיהרס ולהיות
מתוקנת לסירוגין, הרי שהרשה לעצמו לקשט את בקתתו הצנועה כפי
שלא עשה מעולם. פסלים שגילף מעץ ניצבו שם, והאור שהגיע מן האח
היה מרצד עליהם בלילות, ומפיח בהם חיים. סירים וקומקומים היו
שם, חרבות שונות ומשונות, מגנים... כולם מעשה ידיו. כמה משונה
הדבר, שאין איש רואה אותם מלבדו...
מבט אחרון אל מחוץ לחלון, הרהור אחרון אל האפלה שבחוץ.
ואז, פשט את בגדיו, הניח את חרבו מתחת לכריתו, ונתן לגופו
לצנוח באפיסת כוחות על המיטה.
                                               3

שוב, היא...
משהו בו ידע שהוא חולם, אבל משהו אחר סירב להאמין.
שוב, הוא דוהר, והרוח הקרירה בפניו. הפעם הם פגעו בו, והוא
נאנק מכאב. הפעם הם ירדפו אחריו על גבי סוסים משלהם... הפעם
יהיו חזקים מאי-פעם.
ערפילי הבוקר מתחילים להתפזר מעל אדמת השדה.
ואז הוא רואה אותה, ממשית כל-כך, גבוהה, ויפה כל-כך...
אך היא בצרה משלה. כעשרה יצורי-תופת מקיפים אותה, ומהדקים
מסביבה את מעגלם. היא אוחזת בחרבה בשתי ידיה, שריריה חלקים
מזיעה, והיא סובבת סביב עצמה, בפנים נחושות... המבט הזה!
והוא חש את דמו רותח בעורקיו, תשוקה ופראות מפעפעות במעלה
שידרתו. הוא משמיע שאגת קרב מקפיאת-דם, ומזנק מסוסו, חרבו כבר
שלופה בידו. שוכח את כאבו שלו, הוא נלחם כארי, והיא נלחמת
כזאבה - חרבותיהם מונפות בכוח, ויורדות, ושוב מונפות... שקשוק
המתכת מלווה את הזעקות והשאגות ביבבת המלחמה.
ולבסוף, אויביה מוטלים שם, מבוססים בדמם השחור. הוא נזכר שוב
בכאבו, אך הוא מאושר. הנערה נופלת לזרועותיו, ומחבקת אותו
בהכרת תודה. הוא מלטף את שערה.
אך כעת, מגיעים רודפיו על סוסיהם, בתוך עננת אבק מאיימת. עוד
נחשול של בני-גיהינום...
הוא כושל לעומתם, אך הנערה מזנקת קדימה, מגוננת עליו... בזה
אחר זה, הם קוטלים גם את אויביו שלו.
אור השמש הולך ונעלם, בעוד הם רוכבים משם על סוסו... הרחק
משם.
הרחק מבקתתו... הרחק מביתה... הרחק מהעיר.
הרחק...
                                               4

פוקח עיניו, כתמיד, משנופלת קרן האור הדקה על עפעפיו. יום
חדש...
"איפה את?" הוא חושב בכבדות, "בשם השמיים... איפה את?!"
שריריו מקשיחים, וידו נשלחת אוטומטית למראשותיו. הוא נתקל
במתכת, ונרגע מעט.
בכמה נגיסות, חיסל את ארוחת הבוקר, והתלבש. יצא לחצרו, והחל
לקצץ במרץ את בולי-העץ בגרזן.
השמש הלכה וזחלה אל מרכז השמיים, הולכת וגוברת, עד שתש כוחו,
והשליך את הגרזן.
נח מעט, והחליט לרדת מן ההר לגיחה נוספת. הוא דהר מטה, הרוח
בפניו ובשערותיו.
"איפה את?!" צעק לתוך הרוח, והמילים התעופפו ונמוגו.
כשהסתכל על סביבתו, מצא שהוא נע מוכנית על השביל המוביל אל
העיר. יהי כן...
שוב הולך ברחוב הראשי, שומע את הקולות, רואה את המראות, מריח
את הריחות.
תמיד כשהיה עובר בעיר, היה מתבונן בתושביה. לעתים היו מנסים
לפתוח אתו בשיחה. קרה גם שכמה מבנות העיר חייכו לעומתו; אך הוא
בשלו, מנותק מדי, עצבני מדי, דרוך מדי... עסוק במעקב אחר
אויביו, בקרבות. פער שאין לגשר עליו מונח בינו לבין אנשי העיר
- חייהם שלווים, נטולי דאגה; איש אינו מציק להם, איש אינו רודף
אחריהם, מתעלל בנשמתם... הוא כזר בתוכם.
לעתים היו כובשים אותו בפשטותם, בשלוותם. ולעתים אף היה מוצא
עצמו עורג לחיים בעיר, לאישה, למשפחה... חי בבית המוקף בתים,
עובר ברחובות ונטמע בהמון, מוגן על-ידו...
אך אז, תמיד היה מטלטל את עצמו, ומגרש את הרעיונות המוזרים
מראשו. חיים בעיר? מהיכן התגנבה למוחו מחשבת שווא שכזו?
ומלבד זאת, חייב היה לדחות את חיוכיהן של בנות העיר; שכן
נערתו, זו הלוחמת, מחכה לו אי-שם, ויהיה עליו למוצאה. לא, היא
אינה חלום, אינו מאמין שהיא לא ממשית... והרי היא חיה כל-כך
בדמיונו, מוחשית, יפהפייה, שולטת כמוהו בחרב...
ובעודו משוטט בעיר ומהרהר, החל להיות מודע בהדרגה לצללים
אפלים, החומקים מפה לשם.
שוב מגיע זמנו בעיר לקצו.
                                               5

כברק חלף בדרך היוצאת מן העיר, מוחו רוחש קרעי מחשבות.
"עד מתי?" הוא חושב, "עד מתי ימשיך המשחק המטורף? עד מתי אדהר,
אהרוג, אברח, אירדם, אתעורר...? עד מתי אחפש?"
"עעד מתייי?!" צעק, אך קולו נבלע ברוח.
הוא רכב משם בשעטה, מעלה ענני אבק מאחוריו.
מדוע לא יטה עכשיו את סוסו מן הדרך? מדוע לא ידהר בשביל צדדי,
הרחק מכאן? יעזוב את הבקתה, את ההר, את העיר, את האנשים, ידהר
מכאן הלאה?
וזה הכה בו בכל עוצמתו... ההבנה הפשוטה, שאכן, זה מה שיהיה
חייב לעשות. לא יוכל להלחם לנצח. יום אחד, יהיה חייב, ללא שמץ
היסוס או חרטה, להשאיר מאחוריו את כל שהכיר. עולמו חייב להישאר
מאחור - עולם הצללים חייב להתפוגג, להישכח. עליו לברוא עולם
חדש, עולם ירוק ופורח. עולם של שלום ושלווה, ללא אויבים.
רק שם, ידע אז, רק שם יוכל למוצאה. שם תחכה לו.
הגיע לבקתתו.
אולי הייתה זו השמש השוקעת שבעיניו, אולי היו אלו המחשבות
שהתרוצצו במוחו. הוא כלל לא השגיח בחבורת יצורי האופל, שהסתתרו
בינות לשיחים, מחוץ לגדר.
והם הרגישו בכך שלא הרגיש בהם. יכולים היו גם להריח את צערו
וכאבו, שהיו עכשיו חזקים במיוחד. די היה באלה בכדי להפיח בהם
את האומץ הדרוש.
הוא הבחין בהם מבעד לחלון, רק כשעשרה מהם כבר היו בתוך החצר.
אחרים טיפסו אותו רגע על הגדר.
התגבר על זעזועו, ושלף את החרב. אז הביט לרגע סביב בקירות
בקתתו, ברהיטיו, במעשי אומנותו. לא יתכן שייתן לטינופות אלה
להרוס את שבנה בעמל כה רב.
בזעם פרץ החוצה, וניצב מולם. הפעם היו שחורים ושעירים, דוחים
במידה יוצאת דופן. כנראה שנחישותו הרתיעה אותם לרגע, והם קפאו
במקומם.
אולם הקרב היה בלתי נמנע.
הם היו אלימים מתמיד, זריזים, ציפורניהם חדות, שיניהם נוטפות
ריר.
ותוך שאגות קרב, הוא דקר, ריסק, בעט, נשרט, ננשך...
המעטים שנותרו הבינו אז כי גם הפעם הפסידו, והם נסו בצרחות,
קפצו החוצה מעל הגדר, ונעלמו ביער.
הוא חייך לעומתם... את הקרב הזה לא ישכחו...
פילס דרכו בצליעה דרך גופותיהם השחורות, הגיע לשוקת, וטבל בה
את כל גופו. הוא שטף את חרבו במים, שחור מתערבב באדום, והמים
הפכו גיוונם לחום עכור. ניגב את החרב, והתיישב בכאב, גבו נשען
כנגד השוקת, הרוח מלטפת את גופו ומייבשת אותו.
שעה ארוכה ישב כך, מביט בשמיים הוורודים, בהרים הירוקים, ובאלה
הרחוקים, הכחולים.
הלילה ירד.
הוא נטל את החרב, וקם בכבדות. גילה שכל גופו כואב. ואז כשל אל
מיטתו, טמן את חרבו במקומה, למראשותיו.
צנח על המיטה, ונירדם.







ליצירה 1 תגובות (תגובה אחרונה: 6/8/05)
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מאמין
בחלקיקים
אלמנטרים






-פיסיקאי כושל


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/04 18:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רום קשת

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה