כשצ'ייקובסקי חיבר בעולם מפואר
וענות נשמתו הלביש בכסות
של צלילי אלמוות ברוסיה דאז
רקדניות על קצוות בתפארת שילוב
באגם וברבור, מכשף ונסיך,
הטוב והרע, חלום ומציאות
על קרח קפוא במעברי הדמיון
הוא בנה את ארמון הבדידות.
אך בלילה מתחת שמיים כהים
התנשאו ברבורי הבר ופרחו
ועמם ההיכל וציפורת הצליל
אל מעבר לאופק כסוף.
צ'ייקובסקי ורוסיה, כיפות עגולות
שזורות בזהב וצלבים,
תהלוכות של כמרים נשרכות ברחובות
איקוניות ומים קדושים.
ביצה של דרקון בביצה חשוכה,
בוקעת כל אלף שנים
בשר אדם ושלהבת תחמוס למזונה
תשיל עור וקליפה ותמריא.
שמעתי, צ'ייקובסקי, אהבת גברים
לא אבין את זו התכונה
ההיית משליך את כל עולמך
כדי לחיות עמנו קמעה ?
ההיית מוחק אגם וברבור
כדי לשכב בגלוי בזרועות אהובך ?
לקום אלי בוקר בשמש ותכול
"מעריב" וקפה ליד המיטה ?
מעבר לאופק פרחו ברבורים
במהירות האור לשניה
מערכת השמש מזמן נעלמה
והם פולחים בדממה,
בתדר טהור מלחין שם צ'ייקובסקי
לקהל חייזרים משתאים
בצביר כוכבים אנדרומדה -
ממתינים כבר אמרגנים.
רציתי לומר לך תודה, צ'ייקובסקי,
או נר נשמה להדליק
על רגעי החסד שלי הענקת
כשבאת לשיר מול עיני.
אני כה רחוקה, כלוויין ערירי
מול שמש הזמן שכבתה
ויד להגיע אליך נשמטת
ורק בנייר ומילה.
|
