זה איש אחד קטן,
לא יודעים מהיכן בא,
ויש לו ידיים רזות עור חיוור,
שערו נושר.

אבל,מבטו,
אוה,כן... מבטו,
עיני הנחש מנתצות,
מנפצות כל ילד בגן,
כל ילד קטן.

והאיש, מהו שמו,
אין הוא עונה,
אלא במבטו,
ונובר וחודר,
לכל רך שנולד,
לכל בוגר עם כולם
שמעריץ לו, לבד.

כן, כן, מבטו,
רואה בנשמתו,
את אשר העליון,
שחושב שהוא,
שכולו לעצמו.

האיש הקטן,
שיושב תמיד בפינה,
עשוי מסחבות,
לכלוך ושאריות פחיות,
מולך בפנינה,
אחרי ניצוץ השנייה,
על אנשי, אנשי העבודה.

כן, כן, כן...
מבטו המשבית, מבטו המשתיק,
מלווה וגודם,
בזרקור שנכבה,
בנייר ממוחזר,
את אופק, אופק לידתו.

ומולך, ומולך, ומולך
בפנינה...
כך חושב,
שמולך על אנשי,
אנשי העבודה.