"תפסיקי לצלם!" הוא אומר ומפנה את הראש למצלמה בעוד שהיא
מסתכלת על מסך הLCD.
"נמאס לי. ואני לא סתם אומר את זה." רעידות קלות של היד
שמנגנון האנטי רעידות לא מצליח לבטל, וזום אין. הוא מוציא
גופיה לבנה נקייה מהארון ושם אותה כשגבו מופנה אליה. זום אאוט.
פלג גופו העליון בנוי היטב. קצת שזוף. מכנסי דקרון ירוקות
מבצבצות מדי פעם בתחתית התמונה. השעון הלא מכוון מציג 5:45
בפונט לבן בצד הימני העליון של הצג.
"אבל באמת שנשבר לי." הוא מפנה את צידו לפריים. שיערו שחור
כהה, קצוץ ורענן למרות השעה המוקדמת. אף סולד, שפתיים בשרניות.
מגולח למשעי.
"למה?" היא שואלת, קולה עם צרידות קלה משתלט על הסאונד. הוא
לוקח נשימה של חשיבה.
"זה לא כאילו שזה חדש לך. מה קרה שפתאום עכשיו אתה נשבר?" זום
אין לפנים. תזוזות קלות. הוא ממשיך להסתכל למטה ומוציא שאיפה.
5:46.
"כל הצילומים האלה. מאז שאני זוכר את עצמי, לא מפסיקים לצלם.
מצלמות וידאו, ומצלמות פילם, ואז דיגיטאליות. בטח הרבה יותר קל
לעורכים המחורבנים האלה להוסיף את התמונות הדיגיטאליות במחשב."
זום אאוט לפלג הגוף העליון בעוד הוא שם דסקית סביב צווארו.
"אתה יודע, צריכים לדאוג שיהיו מספיק תמונות וצילומים שלך.
צריך למלא זמן אוויר של יום שלם ומדי פעם תוכניות בערוץ אחד,
ערוץ שמונה."
הוא נכנס יד אחרי יד לחולצה צבאית ומתחיל לכפתר מלמעלה כפתור
אחרי כפתור. 5:47. ידיו נעלמות מתחת למסך.
"אתה היית רוצה שיופיע רק שם?" הוא לא עונה, רק מפשיל את
השרוול הימני.
"שלא ידעו מי זה אמיר? שלא יראו את היום הולדת העשירי שלך עם
עוגת הקצפת והתותים? בר המצווה? בקו"ם..." הוא מפשיל את השרוול
השמאלי.
"...זאת הסצנה הכי טראגית." הוא מסדר את החולצה בתוך המכנסיים
ופונה קדימה, מסתכל ישר למצלמה תוך כדי הזום אין והעיוות הקטן
של הצבע.
"לא יודע. אני לא צריך את החשיפה. זה בעיקר בשביל אימא שלי
שתמיד אמרה שלא מצלמים אותי מספיק." הכיתוב הלבן מתחלף ל-5:48.
הוא בולע את הרוק.
"ולמה הם מצפים? מצלמים את הבן יותר מדי..."
"הבן יפה הבלורית!" היא קוטעת את דבריו ומצחקקת. הוא נשאר
רציני ומביט לשבריר שנייה לתוך המסך ברוגז.
"מצלמים את הבן יותר מדי, אז הצילומים לא יישארו במגירה. זה
חורץ את הגורל."
"אולי הגורל חורץ את זה?"
הוא מפנה את מבטו למטה וממצמץ. זום אאוט וכמה רעידות עד שכולו
נחשף במסך, לפחות מה שהמיטה לא מסתירה. 5:49. כמה שניות אחרי
זה המסך נהיה שחור.