הערב מזג האוויר עשה לי משהו...
זה היה כמו משב חיות שהעלה בי חיים.
קשה לי להסביר את זה.
זו הייתה התרגשות בלתי ניתנת לריסון.
כמו סוג של אושר שאתה מפחד שיתגבר כי תיטרף דעתך מלנסות
להכילו.
הערב, זה קרה...
קשה לי להסביר, זה משהו שיש בי מילדות, עוד אז שכשמשהו טוב היה
קורה והייתי מרים את הידיים לצדדים מקמץ אגרופים וקופץ במקום
מאושר.
האוויר הזה, החום הזה המתערבב עם רדת הערב באיזה סוג של ריקוד
בין חום לקור, צמרר אותי לרגעים בפרצי התרגשות.
כמה זמן לא חשתי בו, בחום הזה.
"i've been waiting for this...." שר פיטר גביראל ב-"family
snapshot" ואני חושב עד כמה באמת חיכיתי לזה...
הקיץ מגיע הקיץ מגיע!
לחבר שלי יש כלב.
אני אוהב את הכלב שלו.
הכלב אוהב אותי.
אני חושב שאני בקשר עם החבר שלי רק בכדי לבוא ולשחק עם הכלב.
זה כלב אמיתי, ישראלי, לא פראייר, כלב עם ביצים.
אני אוהב ללכת איתו, לקחת אותו לטיולים.
הוא הולך לצדי, אני צועד מהר, הוא לא עוצר אף לא לרגע לרחרח או
לנבוח או להתרוצץ.
הוא לצדי כאילו הוא שם זין על כל העולם.
כאילו הוא לא כלב והוא בכלל מאחר לפגישה.
קוראים לו אדגר והוא מסוג לברדור מעורב עם גולדן בצבע צהבהב
ג'ינג'י שאם היה ניתן, הוא בטח היה דורש במשקפים על האף בסטייל
של פעם.
זה כלב חכם.
כלב שהולך איתי וכמה שהוא עייף הוא לא נשבר, כאילו אומר:
"חביבי, אני על הסיבוב הזה איתך לא מוותר".
אני אוהב את הכלב הזה.
אני אוהב אותו כל-כך.
כשהוא רואה אותי הוא בא אלי ככה בכבדות, מביט בי מלמטה בלי
לקשקש בזנב ובלי כלום. רק מביט. אחר כך מלקק לי את הנעליים ואז
שוב מביט בי. לפעמים אני מרגיש שהוא נותן לי ייחס של דוד רחוק
וחשוב שבא עם מתנות.
אני תמיד אבל תמיד, מביא לו מתנה.
לפעמים עצם פלסטיק ענקית.
לפעמים כדור.
לפעמים חבל בטעם של בשר.
אני תמיד משתדל להפתיע.
אני חושב שהוא צועד לצדי ולא מפסיק עד שאני מתעייף כי הוא פשוט
לא רוצה שהטיול יגמר.
לפעמים אנחנו יושבים על איזה ספסל.
כן, אנחנו, כי הכלב הזה לא פראייר.
אני מתיישב על הספסל והוא מקפץ ומתיישב לצדי.
אני מצית סיגריה, הוא מלקק לעצמו את הזין, אני נשען לאחור הוא
מותח את החזה, אני נזרק בעייפות על הספסל והוא נשכב ושם את
ראשו על ברכי.
כלב צדיק.
כששהייתי בגרמניה סיפר לי החבר בטלפון שאדגר חולה.
זה כל כך העציב אותי וכשחזרתי לארץ ישר באתי לבקר אותו.
הוא בא אלי, היה לו מבט שונה, הליכה שונה. הוא ליקק את נעלי
כרגיל.
אני התכופפתי על ברכי וחיבקתי אותו.
אחר כך לקחתי אותו לטיול, אבל הטיול הזה נגמר מהר.
הוא התעייף והסתכל עלי במבט הכי עצוב שראיתי אי פעם בחיה.
היה לו מבט כאילו הוא אומר לי: "טייק'ה, די, אני זקן, אני כבר
לא יכול יותר, כואב לי, אני חולה, אני חולה דוד איתי, חולה".
אני חיבקתי אותו והוא ליקק לי את האוזן.
"בוא אדגר, בוא, הולכים לדפוק את הראש!" חייכתי אליו והוא הניד
את ראשו על צדו כלא מבין את התנהגותי.
אדגר כלב מלך, כלב ישראלי לא פראייר.
הלכנו יחד, לאט.
כשהגענו למעדנייה שהייתה בקרליבך סימנתי לו שיחכה ונכנסתי
פנימה.
קניתי את כל מה שרק ניתן לקנות לכלב שבא לך לפנק.
קניתי אפילו נקניק ענק כזה.
כשיצאתי החוצה הוא הביט בי.
הייתה לי תחושה כאילו הכלב מחייך אלי בעצב ואומר: "אוי, בחייך,
לא היית צריך... אתה לא קולט הא טייק'ו? אני חולה..."
"בוא אדגר יא מלך", חייכתי אליו, "בוא נלך לשבת שם", סימנתי
בראשי לעבר הרחבה של הסנימטק.
ועברנו את הכביש מתיישבים על ספסל שאל מול בימת הג'אז.
הפעם אדגר לא קפץ על הספסל והתיישב לצדי.
הוא פשוט ישב מולי מתח את החזה והביט בי.
"בוא מותק", אמרתי ושלפתי מהשקית את הנקניק הענק ועוד חתיכות
בשר וקבנוס ופסטרמות ועוד כל מיני שלא ידעתי מהם אבל הצבעתי
עליהם למוכר, "בוא תאכל, פאק איט חולה לא חולה, סיגר אחרון אתה
יכול לדפוק לא?" חייכתי בעצב.
הכלב הביט בי הרכין את ראשו לעבר הבשר, הרים אותו שוב, נאנח,
ואז נשכב ליד הבשר והביט בי במבט שעכשיו כשאני כותב את זה
עיניי מתמלאות דומעות רק מלהיזכר בו.
"אני מצטער טאיי..." הוא אמר.
"מה יש לך אדגר? תאכל".
"דוד איתי, אני אוהב אותך, אני גם מבין אותך, אבל אני
חולה..."
"נו, עזוב אותך, בוא, הנה, אני אוכל גם", אמרתי והרמתי את
הנקניק הענק מהרצפה ונגסתי בו.
הכלב משך בגבותיו, הרים את ראשו, נעמד על רגליו ולקח את הנקניק
לפיו.
"אתה עושה את זה בשבילי הא?" מלמלתי לעצמי, "איזה בן אדם אתה
אדגר, אתה פשוט בן אדם".
ישבנו שם עוד איזו חצי שעה, אני נגסתי בקבנוס איכותי, עישנתי
סיגריה והבטתי באדגר מביט בי מידי פעם כשהוא לועס באיטיות את
מנות הבשר.
אני אוהב אותו, את הכלב הזה.
אני אוהב אותו כי כשאני מסתכל עליו אני רואה את עצמי בעת
זקנה.
אני רואה אותו נלחם בכאביו,
אני רואה אותו נלחם בידיעה...
הוא כלב מלך אדגר הזה.
הוא כלב מלך.
ראבק, מה הזמן עושה לנו.
