ערוך, ושונה..


נפרדתי מחברותי בפינת רחוב. נישקתי אחת מהן לשלום, לשניה
נפנפתי בידי עם חיוך, וחציתי את הכביש. הן הלכו לעצור להן
מונית. אני הלכתי ברגל. עברתי את פינת הרחוב, למקום שלא רואים
אותי כבר. שם הוא חיכה לי. נשען עם כל גובהו על הקיר, מרכין את
ראשו. בלי מילים הוא התיישר והלך לידי, הוא לקח את ידי בידו
והחזיק בה חזק. לשניה הידק את אחיזתו, רק כדי להראות לי שהוא
שם.
אפילו לא הבטתי בפניו, רק הלכתי לצידו בראש מורכן. התביישתי
לדבר אליו ישירות. ואז הוא שאל...
"איך היה הערב?" בקולו השליו. "את מרגישה יותר טוב?" הוא כל כך
דואג לי... הוא יודע שקשה לי עם זה שאסור לי להראות שהוא שם,
עם זה שאני לא יכולה להרגיש אותו פיזית. אבל הוא כל כך תומך,
והוא לא הולך ממני, הוא חייב לשמוע ממני כל פרט ופרט על הכל,
הוא רוצה שאני אהיה בטוחה שהוא שם.
"לא." עניתי בקול מתנצל. "אני עדיין מרגישה מבולבלת... וזה
אפילו החמיר." ניסיתי ללחוץ את ידו, אבל ידעתי שהיא לא שם, אז
רק דמיינתי שאני מחזיקה אותה חזק יותר, קרוב יותר.
"מה קרה?"
"לא יודעת... " עניתי בקול כמעט בוכה. התבוננתי לשני צידי
הכביש, וחציתי אותו. "היה לי לילה לא רע, אבל אני לא מרגישה
טוב אז הוא היה רע." ממשיכה ללכת, לא יכולה להסתכל עליו. "קשה
לי עם זה..."
"עם מה?"
"עם זה... עם האני ואתה שיש כאן..." השתמשתי בטון כעוס, כאילו
שזו אשמתו. "היום הייתי בקומה השניה... והיה שם מישהו..." ממש
הרגשתי רע עם מה שעמדתי לספר לו. "הוא נראה כמוך, אבל הוא לא
היה אתה..." וחשבתי לרגע על אותו אחד שהיה שם.
הוא עמד במרפסת שמול הגג. הוא היה גבוה רזה, עם שיער שחור.
העיניים שלו הוסתרו ע"י המשקפים שלו, והוא לבש חולצה רחבה שאת
שרווליה קיפל בגלל החום. אני יודעת שהוא הבחין בי, אני הבחנתי
בו. "הוא היה כל כך דומה לך במראה! אבל הוא לעולם לא יהיה
אתה..." כמעט שבכיתי. "כמו ההוא... שהייתי איתו במשך 6
חודשים... שהוא היה כל כך דומה לך, אבל הוא לעולם לא יהיה
אתה." הסתכלתי שוב לשני צידי הרחוב, וחציתי עוד כביש.
"רע לי עם מה שיש כאן, כל פעם שאני יוצאת עם מישהו אני מרגישה
שאני בוגדת בך..." הוא חיבק את כתפי.
"את ידעת שזה יהיה קשה..."
"אז מה..." התרגזתי. "זה לא אומר שזה צריך להיות עד כדי כך
קשה."
"אז מה את רוצה ממני?"
"לא יודעת..." הטחתי בו. "רע לי פשוט... אוקי?  ממש רע לי!"
נכנסתי לביתי. אבא שלי יצא מחדר השינה של הורי ואיחל לי בוקר
טוב. עניתי לו בחזרה בזמן שנעלתי את דלת הכניסה ונכנסתי לחדרי.
סגרתי את דלת ההזזה.
"הייתי רוצה להיות עם בנש עכשיו." אמרתי לו.
"מה?"
"מה ששמעת. שבנש יהיה פה, שהוא יהיה למטה עם האוטו שלו. שהוא
יקרא לי, ושהוא ייסע איתי." הורדתי את המגפיים שלי והתיישבתי
מול המחשב.
"שיסע לאן?"
"לא יודעת... לצפון הרחוק... לדרום. עד שאני אירגע, עד שכל
הבלבול הזה יעבור."
"ודווקא עם בנש?" בקולו נשמע עלבונו.
"כן... שהוא ישים במערכת את Megedeath או את Dream theatre
ושזה יעשה המון רעש. ושזה ירגיע אותי. ושיסע ממש מהר, ושלא
יעצור. ושידבר איתי על הדיסק שהוא משמיע. ושזה לא יסתיים
לעולם."
"ואז מה?"
"ואז אני לא אהיה מבולבלת. ולא יהיה לי רע."
"רע לך כשאני כאן?" שאל.
"לא... רע לי כשאתה לא כאן." עניתי. "למה אסור לי לאהוב
אותך?"
"כי זה מסובך."
"אז מה? מסובך זה לא תירוץ."
"נכון, מסובך זו סיבה."
חייכתי אליו... "נסיון גרוע לדמות קימבון..."
"מותר לי לנסות?" ידעתי שהוא עשה את זה רק בשביל ההרגשה שיש את
הנוכחות של בנש בחדר. הוא ידע שאם אני רק אחשוב על הנסיעה זה
כבר יגרום לי להרגיש יותר טוב. וניחוש מה... זה הצליח. הוא
מכיר אותי כל כך טוב.
קמתי מהכיסא. הלכתי לארון שלי, לקחתי משם חולצה ממש גדולה. זו
החולצה של אחותי... כמו שהחולצה מכוערת, ככה אני אוהבת אותה.
פשטתי את כל בגדי ושמתי עלי את החולצה. נכנסתי למיטה. רציתי
לישון. אולי לשכוח.
הוא נשכב לידי, בלי מילים, וחיבק אותי. רק המחשבה על מגעו
הרגיעה אותי. ואז הוא נישק את צווארי. גופי התכווץ בהפתעה. הוא
שיחרר את חיבוקו. הסתובבתי אליו, הבטתי בו במבט שואל. "לא עשית
את זה כבר יותר משנה?"
הוא חייך, ונישק את שפתיי. "אז את לא חושבת שעבר באמת יותר
מידי זמן?" לא הרגשתי אותו כך המון זמן. זה היה כל כך מרגיע,
מגע שפתיו על שפתיי, על צווארי. הוא ליטף את כולי בצורה כזו
שלא ליטפו אותי כבר זמן רב כל כך. העדינות שלו כמעט שקרעה אותי
מבפנים. ואז נרדמנו. נרדמנו יחד מחובקים.
קמתי למחרת בשעות אחר הצהרים המאוחרות לקול צלצול הפלאפון.
קמתי מהמיטה, הפסדתי בדיוק את השיחה. בדקתי מי התקשר. נטוש. אז
הסתובבתי אחורה בחיוך, מצפה לראותו על מיטתי ישן. אבל הפעם הוא
לא היה. זלגה לי דמעה.