גמעתי את כוס המים הקרים כמעט עד סופם, דאגתי שתישאר שם בדיוק
טיפה אחת. נשכבתי על המיטה בגבי והפכתי את הכוס בדיוק מעל מרכז
המצח. עצמתי עיניים, נשמתי קלות והמתנתי. זו, הטיפה, גלשה לה
במורד דופן הכוס, השתהתה לרגע ואספה אומץ אחרון עד שלבסוף
התנתקה מהשפה. הטיפה הקרה נחתה בדיוק במרכז המצח וגרמה לכל
ריכוזי להתמקד בה ובתחושת הקדיחה שלה אל מוחי. הטיתי את הראש
קדימה ושמאלה והטיפה חצבה את דרכה מטה על העור החם. הגבה
השמאלית נכשלה בתפקידה ולא ספחה אותה אליה. משם הטיפה התמקמה
בשקע הפנימי של עין שמאל והפכה לדמעה חמימה ומלוחה.
תמיד אמרת לי שאני לא יודע לבכות. הייתי חייב לבדוק איך זה.
-זה לא שלא הייתי עצוב אף פעם או שלא חוויתי חוויות קשות. פשוט
הייתי מרגיש מחנק בגרון או לחץ בחזה, לפעמים נסעתי לים וצעקתי
עליו קצת אבל עייני רק התלחלחו קלות ולא נאסף מספיק נוזל
שיגלוש על לחיי. אף פעם לא הצלחתי להגיע לתחושות אינפנטיליות,
משחררות ומשוחררות משליטה. כשאני חושב על זה, זה גם לא בעיה
אנטומית, בילדותי זכור לי שבכיתי. שקיות הדמע שלי גדושות
ומוכנות להיסחט עד תומן שתגיע השעה הנכונה. אולי פספסתי אותך
בכמה דקות?
מזווית העין הדמעה פנתה לחצות את הלחי. היא השאירה אחריה עקבות
נוצצים ותחושת ההימצאות שלה, אכן הייתה לי זרה. כמובן שהיו על
פניי טיפות רבות במקלחת, בים או בעת שטיפת פנים אבל הנוכחות של
טיפה אחת היא הרבה יותר חזקה.
את בכית. אפילו דיי הרבה. אולי בעצם בשביל שנינו. הייתי מזהה
את הרטיבות בעיניים שלך מהר מאוד. הייתי חושב - "נו, מה עשיתי
עכשיו?" ובדרך כלל גם ידעתי לענות לעצמי. במקרים הקשים ניסית
להסתיר ממני. עצמת עיניים או סובבת את ראשך על הכר אבל כבר היה
מאוחר מידי, כבר ידעתי שכאבת. כאבת ודמעת. ובלכתי - בכית.
היית דיי המומה שסיפרתי לך שאף פעם לא בכיתי בחיי הבוגרים.
טענת בהתרסה שכנראה החיים שלי טובים מידי. התנגדתי. הסברתי לך
שפשוט לא הצלחתי להתחבר לזה. גברים לא בוכים. היו פעמים שהייתי
קרוב לבכי או שרציתי לבכות ולא יכולתי. המועקה שמבפנים הרטיטה
לי את הכתפיים, הטילה רעד בשפתיי ותפסה לי את הבטן בכיווצים,
אבל בזה זה נגמר. הלחות שבעין נבלעה, הרעד פסק ונותרתי עם
המועקה ועם גוש לחם בגרון. זו ודאי בעיה של שליטה עצמית -
עודף, או אולי עוד חסימה.
הדמעה המלוחה שלי הגיעה לעצם הלחי ומשם פנתה מטה לסנטר. הייתה
זו אכן תחושה חדשה. דמעה בודדת שזורמת על פניי.
את הטלת ספק ברגשות שלי. לא הבנת למה אני לא בוכה. "אולי זה לא
באמת כואב לך?". נזכרתי בכל הבעיות שלנו, בפרידה בעובדה שראיתי
שכואב לך, ראיתי שטעינו. גם לי זה כאב. אפילו כאב שרצית שאבכה
ולא יכולתי. "אי-אפשר לכמת כאב" אמרתי, "בכי זה לא מדד לרגש",
דעותינו חצויות.
במורד הסנטר המשיכה הטיפה את מסלולה. דמעה - טיפת רגש מכוס
זכוכית, היא מיאנה לרגע קט לנתר ולהיספג על חזי. כשנכנעה לבסוף
- עוד לא יכולתי להחזיק את עצמי. ידי נפרשה וכוס הזכוכית נשמטה
לשברים. התחלתי לבכות. לא בכיתי עלינו או על למה נפרדנו, גם לא
על סבלו של עולם או חוויות ילדות קשות שספק היו לי או לא היו
לי. בכיתי כדי להיות, כדי להתנקות. בכיתי על עצמי, עם עצמי
והשתחררתי.