היה זה יום ככל הימים כשיעל הלכה לה בקניון בדרכה לסרט
מסויים.
לפתע שמעה קול צעקה מאחוריה: "סליחה, גבירתי!"
היא הסתובבה במהירות, בדיוק כדי לראות גבר נאה ושרירי עומד
מאחוריה.
הוא מסר לה את ארנקה. "סליחה גבירתי, הפלת את זה."
היא בחנה אותו באיטיות ואמרה: "תודה לך. ואתה?"
"דניאל," הוא אמר.
"אמרו לך פעם כמה שאתה חתיך?" אמרה בחושניות.
"האמת שכן..." ענה הגבר בביישנות. חיוך רחב התפשט על פניה של
יעל.
"ועם סיבה," אמרה בפסקנות.
"תגיד", אמרה, "אולי תרצה לבוא לאכול איתי במסעדה כאן כשאחזור
מהסרט? ב8 וחצי בערך?" מבט מופתע - שלפתע התחלף במבט משועשע -
עלה על פני הגבר.
"בסדר גמור."

כשיעל חזרה מהסרט היא הלכה למסעדה. לאחר שחיכתה קרוב לחצי שעה
החליטה שלפחות תיקח משהו לאכול.
היא פתחה את תיקה והוציאה את ארנקה.
היא פתחה אותו.
הוא היה מרוקן.