סיפור שאף אחד לא רוצה לקרוא ושאף אחד לא רוצה לספר.

נמאס לי
פשוט נמאס לי.
שבוע לפני שהשתחררתי מהצבא, הייתי בסרט שהנה, אני הולכת לנצנץ
על כולם ולא לעשות כלום, ואז - דרור מת. דרור הוא בן הדודה
שלי, אחיין של אמא.
דרור היה נשוי שנה אחת. לפני חצי שנה הוא התחיל לסבול מכאבי
ראש.
גילו סרטן. היה ניתוח, והוא אפילו התאושש, ואז וירוס קטנטן בא
ולקח אותו.
אמא הודיעה לי ולא בכיתי.
כשצלצלתי למפקד שלי, התחלתי לבכות באמצע השיחה. אמרתי שאני לא
אגיע לצבא, ואני כבר לא זוכרת איך הסתיימה השיחה.
רק כשבאנו לבית של דרור וראיתי את כולם בוכים, הבנתי מה קרה.
לא יכולתי להסתכל על אח של דרור.
לא הייתי בהלוויה כי הייתי במחזור, ואמא אמרה שזה לא טוב
לבחורה ללכת לבית עלמין במחזור, משהו שקשור לרוחות רעות. לא
התווכחתי אפילו.
באתי הביתה והכנתי אוכל, שיהיה להם מה לאכול כשיחזרו.
הזמן עבר, ואמא שלי לא יוצאת מהעצב.
ואז פשוט התחילה תקופה מסריחה.
סבא של לימור מת. אמא של אילנה. אמא של איריס. אמא של כרמל.
כולם משפחה.
יותר מדי מקרי מוות אחד אחרי השני, וההורים שלי הולכים מהלוויה
אחת לשניה.
אחותי היתה ממש עצובה, ואמרה שבסוף אף אחד לא יבוא לחתונה שלה
כי כולם יהיו באבל. אמא ניסתה להרגיע אותה עם כוחות שאני לא
יודעת מאיפה הביאה.
אחותי התחתנה.
איזו שמחה. היא כל כך שמחה.
גם אמא שמחה, אבל היה לה קשה לשמוח ולחייך.
הכרחנו אותה שתחייך בתמונות.
הסתיימה החתונה.
ואז הודיעו לנו שאורנה, אחות של אמא, מאושפזת.
זה היה עניין של שבוע ימים, ואז הודיעו לנו שהגיעה העת.
צלצלתי לבוס והודעתי לו שאני אקח את יום חמישי חופש, כי אני
צריכה ללכת להלוויה של דודה שלי.
אמא לא הפסיקה לבכות כל השבעה.
היא בכתה אפילו אחרי שהשבעה הסתיימה.
נשבר לי הלב כשאמרה לי שקורים לה כל כך הרבה דברים ושאין לה
למי לצלצל ולספר.
אין יום שהיא לא חושבת עליה, אני בטוחה.
וכשחשבתי שמעגל המוות כבר נגמר, הוא הפתיע בכיוון.
ואז, בשעה שש וחצי, מורן מצלצלת אלי ומודיעה לי שאיציק מת.
החבר של החברה הכי טובה שלי מהצבא - אפי מירושלים.
הוא מת מסרטן ב-5.05.04, בשעה חמש.
הודיעו לי בעבודה, אז ישר לקחתי את הדברים שלי ועפתי הביתה.
ושוב צלצלתי לבוס להודיע שאני לא אבוא בגלל הלוויה.
כל כך רציתי להיות עם אפי.
אמא אמרה שעדיף שאני לא אסע היום.
אמא בדרך כלל צודקת.
חשבתי שוב, וישר לקחתי את עצמי וז'קט חום, ונסעתי לכיוון התחנה
המרכזית - לקו 405, לירושלים.
לקח שעות עד שראיתי את אפי, וכשראיתי אותה לא יכולתי ופשוט
פרצתי בבכי.
שתי חברות ילדות שלה ואני ישנו עם אפי באותה מיטה באותו
הלילה.
למחרת התעוררנו לבוקר של לוויה.
היה חום חמסין. כולם הזיעו.
היה הכי קשה בהספד.
אפי רצה לגופה העטופה בטלית וליטפה לאיציק את הראש.
ניסינו להחזיק אותה והיא אמרה שכואב לה.
בקבורה עצמה היא בכתה יחסית בשקט.
בלי סצנה.
היא נשארה אחרי ההלוויה עם אח של איציק ועם חברים קרובים.
אמרתי לחברות של אפי שכדאי שנלך, שניתן לה להשאר.
אחר כך נסעתי חזרה לתל אביב, הביתה.
כשסיפרתי לאמא, היא התחילה לבכות איתי.
נמאס לי מהמעגל המסריח הזה.
חברות אמרו לי לנסות לשמור על החיוך, אבל זה קשה כשרואים בחורה
צעירה שומעת קדיש על חבר שלה בעודה ממלמלת שהם היו אמורים
לנסוע לים המלח ו... להתחתן כשיבריא.

מוקדש לזיכרם של אורנה בשיר, דרור נפתלי, איציק עזרא, סבא של
לימור, אמא של אילנה, אמא של כרמל.
ואני מקווה שכאן תסתיים הרשימה.