כשהיתי  קטנה  העולם  נראה  הרבה  יותר  יפה.  היו  נסיכים
והיו  נסיכות.
הנסיכות  היו  יפות  וכל  חיהן  חיכו  לנסיך  שיציל  אותן  עם
סוסו  וירכב  איתן  אל  השקיעה.  הן  היו  נאמנות  לאותו  נסיך
וכתבו  לו  שירים  ומכתבים  של  אהבה.  
הנסיכים  היו  אמיצים  יפי  תואר  שבמשך  כל  חיהם  הצילו
אנשים  בצרה  ולחמו  ברוע.  בוקר  אחד  היו  מתעוררים  לקול
ציפור  בר  מצייצת  והיו  מבינים  שזה  הזמן  למצוא  את
נסיכתם.  הם  חצו  עולמות, נלחמו  במפלצות  בעלות  שנים, שלושה
ואפילו  ארבעה  ראשים, הם הצילו  את  נסיכתם  ברגע  האחרון
כמעט   ורכבו  איתן  אל  השקיעה.  
היום  יש  מעט  מאוד  נסיכות ואפילו  פחות  נסיכים  (למרות
שנסיכים  מדומים  יש  די  ואפילו  יותר).
הנסיכות  של  היום  שמרו  מעט  מאוד  מתכונותיהן  של  קודמתן.
אולי  הן  עדיין  יפות  אבל  בטח  לא  מסתפקות   בנסיך  אחד
ואבדו  הרבה  מחוש  הרומנטיות  שלהן  שבמקומו  באה  איך  לא...
הציניות.  
אולם  הן  לא  לחלוטין  אשמות  בזה  אחרי  הכל  הנסיכים  של
היום  כבר  לא  כל כך  אלגנטים  כמו  פעם. הם  לא  מוכנים
לחצות  עולמות  בשביל  נסיכתם, הם  מוכנים  להתפשר  גם  אם
ברור  להם  שהנסיכה  שלצידם  היא  רק  מכשפה  מחופשת.  הנסיכים
של  היום  כבר  לא  כל  כך  רגישים  מה  שכן  יש  להם  תכונה
חדשה  שבאה  לחפות  על  זה:  הם  מתלבטים  ולפעמים  אם  נדמה
להם  שהם  ממש  ממש  לא  סובלים  מפופולריות אצל  הנסיכות  אז
הם  אפילו  מיוסרים.  
הנסיכים  של  היום  לא  אוהבים  להתאמץ  ממילא  אין  מפלצות
בעולם  ונסיכות  אמיתיות  יש  מעט  ואפילו  מעט  מאד.