מוקדש לזיכרה של הדודה האהובה והחברה הכי טובה של אמא שלי,
אורנה בשיר זיכרונה לברכה.

היום אורנה מתה.
התעוררתי בבוקר מצלצולי הטלפון וידעתי שהגיעה העת.
ירדתי למטה וראיתי את אמא שלי כשבר כלי,
אבא מלמל שזאת דרך החיים ועוד כמה הלכות מהתורה.
כשצלצלנו לדבר עם הבנות של אורנה
אמא התחילה לבכות.
גם אבא.
וגם אני קצת.
קשה לי לבכות אני מזילה דמעה אחת, מקסימום שתיים.
התקשרתי לעבודה והודעתי שלא אגיע אמרו שמשתתפים בצערי.
איך אפשר לנחם את שאיבדה את אמא? אחות?
כל החג נאבקה על חייה -
אני זוכרת שבעלה של אורנה צלצל בעשר בלילה מהבית חולים להודיע
לנו שהיא התאשפזה. הייתי על 'השתק' ושמעתי את השיחה
ידענו שצריכה להגיע שיחת טלפון שתאמר היום זה קורה.
אבא אמר שתינוקות לא רוצים לבוא לעולם
ומבוגרים לא רוצים ללכת.
משש בבוקר מטלפנים כל היום לבית.
ואמא דברה עם כולם כל כך לעניין
מתי ההלויה ומה צריך להביא ללבוש ומה בדרך כלל אומרים לאבלים,
אפילו שהיא גם בינהם.
אמא אמרה שאף אחד לא אמר למרים -
מרים אחות של אמא, איבדה את בנה לאותה מחלה ארורה.
דרור קראו לו. עכשיו צריך לומר דרור זיכרונו לברכה.
דרור ואורנה הלכו מעימנו בהפרש של שלושה חודשים.
אף אחד לא אמר למרים.
אמא צלצלה ואמרה לה. מרים הצחילה לבכות וגם אמא שלי
אמא ניגבה את הדמעות וחזרה למטבח,
שאלה אם אכלנו וידעתי שממש אין לה כוח לשמוע את התשובה ושלא
ממש אכפת לה, אבל היא עדיין שאלה.
אבא המשיך למלמל שזאת דרך העולם ומנסה בדרך שלו לנסות להסביר
לנו מה קורה.
אמא מתעצבנת.
אבא בוכה ולא יודע  איך להגיב.
אבא בוכה הרבה בזמן האחרון -
שדרור מת, כשאחותי התחתנה, שאורנה מתה, ובטח גם כשאחי יתחתן.
אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה לפני כן.