[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוקדש לקטנטונת

מכירים את ההרגשה של לשכב על המיטה מול החלון ולהציץ דרכו
החוצה? תמיד מה שרואים זה את הלמעלה של הבניינים, צמרות העצים
והרבה הרבה כחול של שמיים. באחד הימים ששכבתי לי כך בוהה בחלון
שעות ולא עושה כלום חוץ מלשנות את תנוחת השכיבה שלי הבנתי שאני
מקנאה. אני מקנאה באנשים הגבוהים, שהנוף שנשקף ממרומם הנישא
הוא של צמרות עצים, הלמעלה של הבניינים ושיערם גובל בכחול של
השמיים. פשוט ידעתי שאילו הייתי גבוהה יותר (לא הרבה 20-30
ס"מ) בטוח שהייתי מאושרת יותר. הייתי מתרחקת מהשגרה המאובקת של
המציאות האורבנית שלי. יכולתי לחיות בתוך חלום של פסטורליות,
מוקפת כרי עננים במרקם של צמר גפן, תולשת כוכבים כל אימת
שמתחשק לי ומשחקת עם הירח מחבואים ואם אם רק היתי מושיטה יד
קדימה הייתי יכולה לגעת בקו האופק.
         



פעם ניסיתי להפוך את החלום למציאות אך הוא התגלם כסיוט בצורת
פלטפורמות ענקיות, שכל אחת מהן שקלה לפחות 5 טון. במקום להרגיש
שאני עפה ונוגעת בכוכבים הרגלים שלי הזכירו לי את קיומן המעיק
וגרמו לי לנחות בצורה מציאותית למדי על הקרקע, מה שכאב. נראה
לי שהסימן הכחול מאותה הנחיתה עוד קיים גם אם לא רואים אותו.

מאז נראה לי שויתרתי לחלוטין על החלום להפוך לגבוהה יותר,
השלמתי עם הגובה שלי, השלמתי עם זה שמאושרת לחלוטין אני לא
אהיה, אפילו הפסקתי להתעצבן כל פעם שאני רואה אנשים גבוהים
וכמעט השתלטתי לחלוטין על הקנאה שלי.
אבל אתמול כשראיתי את האיש הזה... איך קראו לו ג'ימי או ג'ואי?
אני לא ממש זוכרת והאמת שזה לא ממש משנה, מה שחשוב זה שהוא היה
גבוה, אבל גבוה ממש, גבוה בצורה כזאת שמייקל ג'ורדון ילד לידו.
לא התאפקתי הייתי חייבת לשאול אותו: "תגיד" שאלתי בקול רועד
"איך הנוף שם מלמעלה? הלמעלה של הבניינים, צמרות העצים והכחול,
הכחול היפה הזה שנוחת לך על השיער" ועוד לפני שהוא ענה הוספתי:
"אם הייתי בגובה שלך כבר מזמן היתי עושה לעצמי מחרוזת כוכבים
ותופסת לעצמי כמה עננים למזכרת..."  ואז באה התשובה מצידו,
קולו נשמע חלש אבל זה רק בגלל שהוא היה ממש גבוה ואני באמת
נמוכה, התאמצתי לשמוע  כל מילה ולא לפספס שום הברה "האמת" הוא
אמר "האמת היא שלא משהו...הלמעלה של הביניינם דיי מלוכלך בקיץ
ורק כשאתה באמת גבוה אתה מבין שצמרות העצים גבוהות הרבה יותר
ממה שחשבת והכחול היפה הזה שאת חושבת שנוחת לי על השיער- לא
מורגש בכלל." ואחרי הפוגה קצרה המשיך "אם זה היה באמת תלוי בי
הייתי בוחר להיות הרבה יותר נמוך" בראותו את הבעת הפליאה על
פני הסביר "הייתי רוצה להריח את הפרחים שצומחים שם למטה, הייתי
רוצה לתפוס כמה פרפרים שעפים קרוב לפרחים ולשחק איתם- אבל
לצערי הם לא עפים לגובה שלי, הייתי רוצה למשש את המים, הייתי
רוצה לראות..." ואז הוא הסמיק ואני האצתי בו להמשיך "הייתי
רוצה, לפחות פעם אחת ,לראות את כפות רגליי" אמר נבוך. הרמתי
אליו את מבטי וחייכתי, צעקתי לו כדי שישמע היטב: "אדון, שמעתי
הכל. אתה צודק!" ובלב אמרתי:" אוך, הגבוהים האלה כל כך
מטומטמים, הם לא מבינים שהם צריכים להיות באמת באמת מאושרים."








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם כל הבוטנים
נוצרים-
שיתגיירו!!


כצית קטשינסקי
במסיונריות
מתחילה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/8/01 10:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה ברונשטיין

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה