אני בצבא עכשיו, לא עוד ילדה מפונקת שרגילה שעושים בשבילה
הכל.
אני בצבא עכשיו וזה לא הולך להשתנות, בוודאי שלא בשלוש השנים
הקרובות.
בשבוע הקצרצר-מאוד ארוך שעברתי עד כה בצבא שכה אהוב עלי ועל
כולנו, למדתי המון. הבנתי את זה כשהגעתי הביתה.
משום מה אני נורא מרוחקת עכשיו, והגרוע הוא שהוא גם נורא
מרוחק.
מרוחק מרוחק, אבל טוען שהכל בסדר, טוען ולא אומר את האמת.
אני יודעת את זה, וזה פוגע בי כל כך. עכשיו, כשאני חייבת להיות
חזקה, דווקא עכשיו אני עומדת להתמוטט.
כמה אירוני וצפוי שזה הדבר הבא שיבוא.
אני דורשת ממנו דברים בדרך עקיפה שכזו, עקלקלה מעט, והם פוגעים
בו, ושוב הוא מסתיר את זה.
מסתיר כל כך הרבה. לא רגילה שהוא מסתיר ממני. אני רוצה לבטוח
בו עד הסוף, במאת האחוזים, אבל הוא לא נותן לי, הוא לא מאפשר
לי.
איך אפשר לבטוח עד הסוף, נטו, בבנאדם שכל פעם את מגלה שהוא
הסתיר ממך משהו?
הוא אוהב אותי וחושב על טובתי, בזה אני בטוחה. משקר לי? פוחדת
לומר אפילו את מילת ה-ש'.
מפחדת בכלל להאשים בלי ששמעתי את הצד שלו.
צד שאני לא אשמע כרגע, כי לפתוח את זה אני לא מתכוונת.
עוד 10 ימים, הקללה, או איך שהוא קורא לזה, תעמוד במבחן האמת.
הוא מפחד, ואם הוא מפחד - כנראה שיש לו סיבה, כנראה שזה הסוף.
אני מודה על כל רגע ורגע שהייתי איתו, מקווה שזה לא הסוף.
אני רותחת מבפנים, רותחת מכעס. מנסה להרגיע, להעביר לניוטרל.
עד מתי הרגשת המוות תחלחל בי?
עד מתי הוא יחסוך ממני בפרטים ולא יעדכן אותי בסלקציה הזו שהוא
מבצע כה בקפידה?
עד מתי אני אחזיק מעמד לפני שאתפוצץ ואירה לעצמי כדור בראש?
מניחה שיש לי עוד שבוע, רק אז אני מקבלת נשק...