אני מאמין לך, אמרתי. ברור שתאמין, היא אמרה, העבודה שלי זה
לגרום לך להאמין. כל מה שאני עושה כל היום זה לגרום לאנשים
להאמין, להאמין בחלום להאמין בילדות להאמין במציאות...
סימן שאת טובה במה שאת עושה, הוספתי, הרי במילה אחת שכנעת אותי
ואני אפילו לא מכיר אותך, איך אמרת שקוראים לך שוב?
לא אמרתי, חוץ מזה אני לא מרוצה ממה שאני עושה. אני מוכרת
לאנשים את מה שהם הצליחו בחוכמה להדחיק... איזה בן-אדם שפל
אני... אני מזכירה לאנשים את כל מה שהם שכחו, ולא במקרה. תאמין
לי זאת העבודה שלי.  
אמרתי לך כבר שאני מאמין לך.

אבל אני לא רוצה שתאמין לי, אני רוצה שסוף סוף יהיה מישהו שלא
יאמין לי, מישהו שיחלוק עלי. אחד אני רוצה לראות אחד שיקום
ויגיד לי שאני תועה. אחד כזה כבר שנים שאני מחפשת.
פתאום התעוררתי, שהנהג צעק " אם פה אתה לא יורד אז אין יותר,
אם אתה רוצה אתה יכול לבוא איתי גם הביתה". אני בתחנה האחרונה,
איזה קטע, לא שמתי לב והזמן עבר. לא פלא, נזכרתי בבחורה הצעירה
שהתיישבה לידי בתחנה השניה. איך האמנתי לה, אני כבר לא זוכר זה
היה מזמן, טוב אפשר להבין אותי היא נראתה בכלל לא רע והיא גם
הצליחה להצחיק אותי. איך היא הונתה אותי, ישבה לידי עד התחנה
החמישית והצליחה לקחת ממני את כל חדוות החיים שלי, את כל הכסף
שלי, את השקט שלי.

אני ממש לא מאמין באיזה מהירות עברה הנסיעה הזאת "הרי הבטחת
שיהיה ארוך ומעניין" צעקתי.
"לא אמרתי שום דבר כזה" ענה הנהג, כל אחד מרוויח מהנסיעה את מה
שהוא משקיע. אתה כמו שראיתי לא השקעתה מי יודע מה, גם לא עם
הבלונדינית וגם לא עם הזאטוטים..." השקעתי בעבודה, חשבתי. "כן
יכול להיות שהשקעת בעבודה..." איך הוא קרא את המחשבות שלי "אבל
העבודה לא השקיעה בך."
הוא צודק, מרוב רצון לא הסתכלתי לצדדים והנה עכשיו הכל נגמר,
התחנה האחרונה, חבל שלא אמרתי לה שאהבתי אותה לפני שהיא ירדה
בתחנה החמישית. "טוב, עכשיו לא יעזור כלום" נאנחתי.
"אתה בא או שאתה יורד" אמר שוב הנהג. "אני אשאר פה קצת,
ברשותך" עניתי בקול חלוש ונעלמתי.
הנהג הלך הביתה ושכח בכלל שהיתי קיים פעם.