New Stage - Go To Main Page

צילה קוז'יקרו
/
יוחנן בני

ליוויתי את יוחנן הקטן שלי אל גן הילדים. הוא סחב על הגב את
ילקוט האוכל הקטן שלו, בצבעי אדום וצהוב. פסע פסיעות קטנות
ורכות על השביל וזמזם לו שיר פתיחה של תכנית מצוירת לילדים.
"גדי הרביץ לי אתמול, את יודעת?", הוא שאל אותי בקולו העדין.
"איך הוא היה יכול?!", הזדעזעתי מעצם המחשבה שמשהו פגע בגוזל
הקטן שלי.
"זה היה פשוט", אמר לי העולל בן החמש, "שני אגרופים, אחד פה,
ואחד פה, והוא גם זרק עליי כיסא", הוא תיאר לי בהתלהבות כיצד
הפושע האכזר העונה לשם "גדי", התעלל בו. "תראי, זה עשה לי פה
כחולים!", הוא התפאר כאילו ציפה שאפלוט 'וואו!' משתומם מבין
שפתיי.
"ועכשיו הכל בסדר אצלך?", שאלתי בדאגה.
"ברור!" הוא אמר בחיוך מתגאה. כאילו טפח לעצמו על השכם על
שנישאר שלם לאחר מתקפת המכות שעבר.
"ועשו לו משהו? לגדי", המשכתי.
"הגננת לא, כי לא סיפרנו לה, אבל אני טיפלתי במצב..." הוא חייך
חיוך של זדוני שד.
"מה זאת אומרת?!", הצטמררתי.
"החזרתי לו. בעטתי בו קצת, ואז היינו תיקו", הוא חייך מעריץ את
עצמו על ש'טיפל' במצב.
"זה לא בסדר להרביץ, מתוק", פרעתי את שיערו באהבה.
"מה 'כפת לי..." הוא פטר אותי, והתחיל לדלג, פותח פער בינינו.
"אל תתרחק כל כך!" הגברתי את קולי בתקווה שיחזור ויתקרב אליי,
"שלא יקרה לך משהו חס וחלילה".
"אז תלכי יותר מהר, שנגיע בזמן למפגש הבוקר..." הוא זירז
אותי.
"אם תיתן לי יד ילדון שלי, אני אפילו ארוץ בשבילך", שכנעתי
אותו והוא חזר אליי מעט אחורה ונתן לי את ידו בידי.
שאני ארוץ?, צחקתי בציניות ביני ובין עצמי. בגילי? אני צריכה
להגיד תודה שאני בכלל מצליחה להשתמש ברגליים. נשים בגילי בקושי
יוצאות מפתח הבית בלי הליכון או כסא גלגלים, ואני אימא למופת,
עוד מלווה את יוחננ'נוש הקטן שלי יום יום אל הגן.
"רוצה לדעת משהו?", הוא פתח שוב בשיחה.
"מה?", פחדתי שיספר עוד סיפורי גבורה על מעלליו האלימים בגן
הילדים.
"זאת לא הדרך לגן... אסור היה לנו לעבור את הכביש ההוא, הגן
הוא שם, ברחוב מאחורינו!", הוא הצביע, ואז שלח אליי מבט כועס.
"מצטערת, חמודי", כעסתי על עצמי. טיפשה!... אפילו ילד זוכר את
הדרך לגן יותר טוב ממך. אי אפשר לסמוך עלייך כבר, אימא גרועה
שכמותך. ואז הבטתי עליו, מסתובב וגורר אותי חזרה אל מעבר
החצייה הקרוב. 'כן, אני יודעת חמוד', חשבתי ביני ובין עצמי,
'אני כבר לא מה שהייתי פעם', חשבתי מאוכזבת מעצמי.
הרמזור שמעל למעבר החצייה התחלף לירוק, ואנחנו עברנו לרחוב בו
נמצא הגן.
הגענו אל שער הגן ואז הוא עזב את ידי.
"אז ביי", הוא אמר לי וחיכה שאתכופף כדי לתת לו נשיקה.
"אתה לא נותן לי להיכנס איתך פנימה?", שאלתי.
"לא, לא צריך..." הוא אמר רציני.
התכופפתי ונשקתי לו, עוד אוחזת בכף ידו, שלא ילך ממני עדיין.
"שיהיה לך יום מקסים יוחנן שלי", אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"לא קוראים לי יוחנן, את זוכרת? קוראים לי תמיר".
"אה?!", שאלתי, לא מבינה את השטויות שזה עתה פלט מפיו.
"סבתא רבא! קוראים לי תמיר... אל תגידי לי שעוד הפעם שכחת!
יוחנן זה סבא שלי, ואת סבתא רבא..."
"לא מאמי..." ניסיתי להעמיד אותו על טעותו אך הוא היה נראה כה
בטוח בעצמו.
"נו, סבתא רבא! רק אתמול הסברתי לך את זה... את כבר בת 85, את
לא יכולה להיות אימא שלי". הוא טען וזה גם נשמע דיי הגיוני.
"טוב, בסדר, יוחננ'ני, או איך שלא קוראים לך, שיהיה לך יום
יפה", שחררתי אותו. "אממ... אתה יכול רק להזכיר לי דרך איזה
כביש חוזרים הבייתה?" שאלתי מתביישת בעצמי על ששכחתי את הדרך
בה זה עתה צעדתי.
"דרך שם... תלכי הרבה הרבה, והבית נמצא בסוף הרחוב על יד
המכולת, את תסתדרי?"
" כן, נראה לי שכן. ביי חמוד", אמרתי והסתובבתי אל הרחוב,
אדומה מבושה. 'תתביישי לך גולדה', כעסתי על הזקנה הסנילית
שהפכתי להיות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/5/04 12:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צילה קוז'יקרו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה