לפעמים העולם דוחק אותך כדי להישאר שפוי, לפעמים אתה דוחק את
העולם כדי להישאר שפוי.
ולפעמים אתה חייב לקבל, לקבל שהעולם לא מוכן לקבל אותך

דבר אחד היה לי במשותף אם שאר העולם, זריחה, סאנשיין.
לא זאת שעולה כל בוקר אלא סאנשיין שגרה איתי במקלט כבר כמה
חודשים.
סאנשיין הייתי מכנה אותה והיא לא אמרה שם אחר אז הנחתי שהיא
בסדר עם זה.
לא ידעת מה הסיפור שלה, למה יפה כמוה מסתובבת באזור הדפוק של
העיר, גרה במקלט עם הדפוק של העיר אבל גם לא שאלתי.
חלקתי את סאנשיין עם העולם. כל יום בבוקר היא הייתה יוצאת
וחוזרת רק בערב.
דאגתי לה לזהובת השער, כשהיא הייתה הולכת לה ברחובות, עושה
אלוהים יודע מה אבל לא אמרתי לה כלום, לא רציתי לאבד את הקשר
שלי לעולם, את סאנשיין שלי.
כי אהבתי אותה, את סאנשיין, בשקט, בלי משפטים. ולא רציתי
להבהיל אותה, לא רציתי לגרום לה לא לחזור בערב ולפגוש בזריחה
מקלטית חשוכה ללא סאנשיין.

למראית העין סאנשיין היא לברדורית, אבל אני ידעתי שהיא הרבה
יותר, גם בלי לדבר איתה.
סאנשיין לא חזרה אתמול בערב