היא יושבת פה, ללא מעשה, חושבת אך לא באמת, צופה בטלוויזיה אך
לא בהכרח מרוכזת, שומעת שירים שרק עליה מדברים, כל משפט, כל
מילה נכנסים לה ללב. מה יש לה? מה קורה לילדה שעוטה עליה מבט
של שעמום? שעמום ממה שהחיים מעניקים לה, שעמום מהזמן... יש לה
כל כך המון לעשות אבל אין לה כוח, ללא ספק היא צריכה מנוע.

היא שוכבת פה על הספה, השעות חולפות, הדקות זורמות ועדיין...
משועממת. היא נמצאת פה, קיימת באמת ובתמים, אבל היא כמו בובה,
עיניה פקוחות, שפתיה חתומות ומעיניה זולגות חתיכות זכוכית
עדינות שבירות.

ופתאום... היא עומדת פה, מתחילה ללכת, לחוש, המוסיקה שברקע
גורמת לה לזוז עם ראשה, עיניה עצומות וכולה מתמכרת לצלילים, לא
עוברות שניות וגם הכתפיים מתחילות לנוע, מותן, בטן לבנה ורכה,
ישבן, ורגלים... הרגלים מרחפות.
היא מתנתקת, מעצמה, מהמציאות, מהשעמום שלה.