לא היא לא
                                 לא נשארת פה
                                 היא תטוס איתו
                                     למקסיקו...


זו היתה הדרך למסע שלהם לדרום, לברוח מהקור, לעוף, להימלט.
להגיע למקום חם שבו יוכלו להתמקם בו, להקים משפחה עד לחורף
הבא, עד שיהיה קר ונצטרך שוב לברוח, לברוח מהקור, להימלט.
החורף הוא רע ומנוכר. הם קיבלו מכה בכנף. הם לא יוכלו להמשיך
עוד. הם נשארו שם, באמצע המדבר, מדבר מקסיקו. הם חשבו שהם
אבודים. הם שכבו על החול חסרי אונים, עד שדון פדרו, מדריך
המטילים הנודע, מצא אותם ולקח אותם לאכסניה שלו, נתן להם לשתות
ולאכול ולקח אותם לאיש מעבר לרחוב, שיטפל בכנף שלהם.
הם בנו להם מקום נחמד באמצע העיר, וכמו בתוכנית, לאחר מספר
חודשים נולדו להם "גוזלים" קטנטנים.
הם הזמינו כרטיס טיסה בחזרה לצפון, בחזרה לצפון, בחזרה לכיוון
החם. החורף התקרב ומלכת החורף הנוראית לא תפסח על ילדיהם
הקטנים, אז הם טסו אל הצפון הרחוק והלא נודע.
השמיים כל כך יפים, כל כך טהורים, נקיים, לבנים כחולים ואפילו
חלקם קצת ורדרדים. עננים מצמר גפן מתוק, לא כמו שכולם אומרים,
שהם מטיפות מים מאודות, עננים עשויים מצמר גפן מתוק. ובדיוק
לפני שהגיעו לנקודת העצירה שלהם הם הגיעו לרמת-גן. הם נפלו
בדיוק לפני מפעל שוקולד ענק עם 3 ארובות ובלי חלונות, וריח
נעים של שוקולד מכל המינים והסוגים וכולם עוצרים ומריחים. הם
היו עם ההמון, מריחים.
לאחר ששאפו את הריח הקסום פעם אחרונה פרסו כנפיים ועפו לכיוון
אגם החולה, מקום העצירה שלהם, שם פגשו את כל חבריהם לבושים
ורוד כמו העננים שהיו בשמיים. הם אמרו שלום למס' חברים, התגאו
בילדיהם הנחמדים ועפו שוב למסע לצפון, להולנד. אחרי כמה ימי
טיסה מתישים הם הגיעו. הם החליטו שמכאן הם לא הולכים.
וכמו שכל סיפורי האגדות נגמרים, הם חיו באושר ועושר עד ליום
מותם. טוב נו, אז לא לגמרי כמו בסיפורי אגדות, אבל צריך להיות
מציאותיים.