"בוקר טוב!" שמעתי אותה צועקת. 'מה כל-כך טוב בו?' חשבתי
לעצמי.
גררתי את הראש שלי מהכרית לכיוון הרגליים והתמתחתי. "בוקר",
עניתי לה בעייפות. היא הסתכלה עלי במבט מוזר. "מה שלומך נועה?"
ענת הייתה היחידה שראיתי בעיניים שלה שבאמת מעניין אותה מה
שלומי. "אני נושמת, זה מה שחשוב". החדר שלה היה חדר מרגיע כזה,
נרות בכל מקום, קיר נעים בצבע פסטל, ואור השמש חודר מבעד
לחלון. רוח קלילה ונעימה נכנסה. נשמתי. נזכרתי איך שלשום בלילה
בקושי הצלחתי מרוב בכי. רק המחשבה על מה שקרה שרפה את עיניי
והדמעות החלו לרדת שוב, עצרתי את עצמי מהר 'יום חדש, חיים
חדשים'. ירדנו למטה לסלון, הוא היה ריק. אף אחד לא היה בבית
שלה. רק השמש רקדה עם הוילון בצורה שהפנטה אותי. "את רוצה
לשתות קפה?" "כן", כל-כך הייתי צריכה את זה, עם סיגריה.
התיישבנו בחוץ היה כל כך נעים שפשוט נהניתי מהמזג אויר.
שתקנו. מהשתיקות האלה שיודעים שצריכות לקרות, לא צריך לדבר
בינתיים. הסתכלתי על הנוף, הרים, ומסביב בתים יפים. פשוט נוף
פסטורלי. "נועה?" מרוב שקיעה במחשבות לא שמתי לב שהדמעות כבר
זולגות מעיניי בלי שאשים לב. "מה? אה! אני מצטערת." מחיתי את
הדמעות. לא רציתי לבכות רציתי להחזיר את הזמן אחורה אבל כל מה
שצריך לקרות קרה ואם זה קרה הייתה לזה סיבה.
יום שישי, מסיבה בחוף. חיכיתי לזה כל השבוע. את האמת חיכיתי לה
במיוחד בגלל ארז. אני יודעת שמשהו הולך לקרות, משהו טוב. אבל
אתם מכירים את התחושת בטן הרעה הזאת שקופצת מידי פעם לבקר
בצורת כאב בטן? היה לי כזה. לא ממש ייחסתי אליו הרבה חשיבות.
מה כבר יכול לקרות? שמתי על עצמי את האקס בוי השחור וגופיה עם
מחשוף שחורה. הסתכלתי במראה וזאת פעם ראשונה שבאמת אהבתי.
הטלפון צלצל זאת הייתה רותם, "היי נועלה! מתרגשת אה? אני שומעת
בקול שלך. תקשיבי מאמי, מתי להיות אצלך?" אני הסעתי את כולם,
פעם ראשונה רק נגמר לי החונך, לרגע הזה חיכיתי. "תהיי בעשר
ותביאי המון מצברוח טוב". סגרתי את הטלפון והסתכלתי שוב במראה.
ירדתי למטה. ליאור אחי הגדול הסתכל עלי וסימן לי עם האגודל
וחייך. אני וליאור ביחסים טובים יחסית אחים. הוא גדול ממני
בשנתיים ואני מספרת לו (כמעט) הכל. גם על ארז, "אני רואה עליך
את זה, את התרגשות הנעורים הזאת, גם לי הייתה אותה פעם", הוא
אמר בקול אבהי כזה וצחק. "רק אל תעשי מה שאני לא הייתי עושה
במיוחד לא עם הבחור ההוא איך קוראים לו? משה? חיים? יוסי? אה
ארז נכון ואני לא מרשה לך ללכת עם החולצה הזאת! תכסי את עצמך".
צחקתי. הוא תמיד הצליח להצחיק אותי. ישבנו ודיברנו והנה כולם
הגיעו. יוצאים. האווירה הייתה כל כך כיפית. כולם צחקו ושמתי
מוזיקה על פול ווליום
היהודים התנגנו להם. הרגשתי בעננים
אחרי הרבה זמן שלא הרגשתי ככה. פתאום אור חזק מסנוור ממול ו...
בום! מכה חזקה, סחרחורת ואמבולנס. מישהו עקף בקו לבן ממולי.
לא היה לי מה לעשות. פעם ראשונה בלי חונך וזה קורה לי. קולות
של אנשים הסתכלתי סביבי הרבה רעש, היה תינוק במכונית מולי הוא
צעק ובכה והאימא שלו צרחה, נראה לי שבעלה מת. לא ידעתי מה
לעשות עם עצמי, ראיתי על הידיים שלי שריטות מהזכוכית הייתי
בחוץ צעקתי את השמות של כולם ואף אחד לא ענה לי. איזה אחות
תפסה אותי והושיבה אותי שמה לי חומר שורף על הידיים. היו 3
מכוניות בתאונה. שלי של זה שפגע בי וזה שהיה מאחורי. הסתובבתי
וראיתי את רותם שוכבת על אלונקה וכל הראש שלה מלא דם. נאבקתי
באחות שתתן לי לקום היא לא נתנה לי. רציתי לרוץ לחבק את רותם.
העיניים שלה היו סגורות והיא הייתה לבנה. התחלתי לבכות הדמעות
שרפו את הפנים שלי. לא ידעתי מה לעשות. פתאום שמעתי את הקול של
אחד האחים ולא האמנתי למה ששמעתי חיפשתי מאיפה זה בא ראיתי שזה
מאיפה שרותם הייתה. "לא! היא לא מתה! תנסו שוב! לא!" הכל היה
מעורפל.
אני? אני? נועה לודן? ילדה בת 17 הרגה את החברה שלה?
