"רוצה שאכטה?" שאל אותי אלוהים ולקח שאיפה ארוכה במיוחד.
"לא, תודה", עניתי תוך בהייה בחלל הריק מסביבי. לא ממש הופתעתי
כשהוא אמר לי מי הוא.
זה היה די ברור אחרי שראיתי שהוא לובש חולצה ירוקה של מדריך
בקייטנת הספורטן כשמאחורה כתוב "אלוהים".
יהוה קרא בעיון רב חבילה עבה של דפים משודכים שבראשם היה עמוד
עליו היה כתוב "חיים שכאלה". "כוסאמק", סינן תוך כדי שקרע
בטעות את אחד הדפים. "יש לנו איזה בעיה במחשבים - אז היינו
חייבים לחזור לשיטה הישנה - דפים מודפסים שהצלחנו להציל ע"י
הגיבוי. החבר'ה מנסים עכשיו להשתלט על איזה וירוס שנכנס לנו
באי-מאייל". הנהנתי מנימוס - לא היה לי מושג על מה לעזאזל הוא
מדבר...
"אני רואה שהרבה לא הספקת", אמר, תוך קריאת קורות החיים שלי
(הגרסה המקוצרת). "בן יחיד, ילדות קלה, אהוב הגננת בתיה בגן
חובה, תלמיד ממוצע ומעלה בבית הספר, מתנדב במשמר האזרחי, עבר
טסט ראשון ואפילו הייתה לו חברה עד יומיים לפני התאונה".
האחד והיחיד ראה שאני די לחוץ מכל הקטע ואמר, "תקשיב, חבר, אין
לך ממה להשתין במכנסיים - סה"כ המקום פה נחמד, אנשים טובים
ואפילו יש טלוויזיה טובה. בערוץ 118 שמים את המשחק נגד סקיפר
בלופ-24 שעות ביממה - למקרה שפספסת". חייך וקרץ אלי.
"אני לא רוצה להישמע חוצפן או משהו," אמרתי בחשש, "אבל אתה לא
צעיר מידי כדי להיות אלוהים?"
הקב"ה חייך ואמר: "אני לא באמת אלוהים. כלומר, אני שולט על הכל
ומחליט החלטות שמשנות סדרי עולם, אבל אני לא האלוהים שאתה
חושב. אלוהים שאתה מדמיין זה אחד עם זקן ארוך וחליפה לבנה
שמדבר בשפה תנכית ואומר משפטי חוכמה עמוקים. ההוא מת כבר",
"מת?!" שאלתי. "מת", אמר בפשטות, "ממזמן אפילו. הוא היה אחלה
איש, לפחות ככה אמרו עליו, והוא לא באמת דיבר בשפה תנכית ולבש
חליפה לבנה - האמת היא שמספרים עליו שבתקופה שהוא היה כאן לבד
הוא היה לובש חולצה שהיה כתוב עליה  I'M WITH STUPID- היה לו
חוש הומור, שהתבטא, בין היתר, בבריאת יצורים מוזרים כמו הבת
יענה".
"יום אחד," המשיך, "החליט שנמאס לו, התנ"ך כבר נחתם ונסגר,
ובכלל - היא מיצה כבר את כל האתגרים שהציב לעצמו. הוא החליט
שזה הזמן שלו לפרוש בשיא ולהעביר את השרביט הלאה. הוא הקים
מהקבר איזה צדיק ביומו והמליך אותו לאלוהים. מאז, כל כמה שנים
התפקיד עובר למישהו אחר -הכל תלוי,כמובן, בבחירתו של האל. אני
כבר אלוהים שש... לא, שבע שנים והתפקיד הועבר אלי מאיזה אחד
מגרמניה שטיילתי איתו בתאילנד אחרי הצבא. לא היינו ממש קרובים,
נראה לי שהיו לו פשוט רגשות אשם על השואה וכל זה, והיה לו צורך
להעביר את התפקיד למישהו ישראלי".
הייתי די המום מהסיפור והתחלתי לחשוב על כל הדברים שקרו לי
בחיים בגלל איזה אלוהים נאצי מזדיין.
"תשמע", אמר לי יהוה, "לך, תסתובב קצת, תכיר אנשים, תאכל איזה
משהו והחבר'ה שלי יעזרו לך להשתלב בסביבה, טוב?" "או...
אוקי..." אמרתי בהיסוס.
יצאתי מהדלת שהופיעה משום מקום והגעתי לאזור המסחרי של גן עדן.
הוא לא היה הרבה שונה מהמרכז המסחרי של יוקנעם, חשבתי לעצמי,
אולי רק נקי יותר.
הסתובבתי שם במשך מה שנראה לי כמו 3 חודשים, מנסה לקלוט את
הצבעים, הקולות, הריחות והמראות שהמקום החדש הזה מציע לי.
יום אחד, כשעצרתי לחטוף משהו לאכול בסנדוויצ'יה של הרוסים
שמעתי שקוראים את שמי במערכת הכריזה הראשית ומבקשים ממני
להתייצב בפני האלוהים. "סליחה", שאלתי את המוכרת, "איך אני
מגיע לאלוהים?" המוכרת הסתכלה עלי לרגע ואז חייכה ואמרה: "אתה
הולך לרחוב 'משה בתיבה' פונה ימינה בפנייה הראשונה ל-'שמואל
המלך', הולך איזה מאה מטר ואז פונה שמאלה ב-'נביאים'. הבניין
הגבוהה, לא תוכל לפספס." הודתי לה, והתחלתי ללכת. אחרי כעשר
דקות של הליכה קלילה הגעתי לפתחו של בניין ענק שדי דומה
לעזריאלי, עליו היה כתוב באותיות של קידוש לבנה: "מגדל
בבל".
אחרי הבדיקה הביטחונית נכנסתי פנימה ללובי הגדול, והתקרבתי אל
המזכירה בקבלה שדמתה דמיון מפתיע לגולדה מאיר.  
"שלום," אמרתי. "באתי לראות את אלוהים". "קבעת פגישה?" שאל
אותי קול צרוד.
"אה... לא... לא - קראו לי ברמקולים..." המזכירה שדומה לגולדה
לחצה על כפתור וצעקה לתוכו, "אדוני, הזמנת איזה מישהו במערכת
הכריזה?"  
"כן, כן - תכניסי אותו, זה בסדר", נשמע הקול. היא הסתכלה עלי
במבט בוחן ואמרה - "קומה 999" והצביעה על המעליות.
עליתי במעלית ותוך 5 שניות נפתח בפני מסדרון ארוך במיוחד
כשבסופו נמצאת דלת זכוכית מפוארת.
התקרבתי בביטחון מפתיע לעבר הדלת, אולי בגלל ההרגשה הטובה
שאלוהים נתן לי כשרק הגעתי לפה.
על הדלת היה כתוב באותיות זהב "גבי (גבריאל) מוקד -
אלוהים". עוד לפני שהספקתי לדפוק שמעתי את קולו המוכר של
האחד והיחיד - "יבוא!"
"אהלן," חייך אלי הגדול מכולם, "בחייאת, עשה לי טובה ותחלוץ
סנדלים, אתה יודע - מסורת..."
"גבי מוקד - אהה?" אמרתי בחיוך מהוסס תוך חליצת סנדלי השורש
שלי . "כן - מה לעשות..." אמר.
"יש לך קשר למוקד מהטלוויזיה?" שאלתי בחיוך נוסטלגי. "יכול
להיות," שיתף איתי פעולה "אנחנו משפחה ענפה..." צחק.
יפה, חשבתי לעצמי, אפילו יהוה זוכר קטעים מ'גבעת חלפון'...
"תשמע," אמר ופניו הרצינו במהירות, "יש סיבה שהזמנתי אותך לכאן
היום. לפני שבוע קיבלתי הצעה חד פעמית מההנהלה לחזור לחיים
בכדור הארץ. בתור מישהו אחר, כמובן, אבל עדיין - אני כל-כך
מתגעגע להרגשה של להיות חי שוב. הם נתנו לי שבוע להחליט מי
יחליף אותי". כיוון השיחה לא מצא חן בעיני. "אני מודה שכבר
בפגישה הראשונה שלנו הותרתי בי הרגשה טובה. עקבתי אחריך במהלך
שהותך פה ועברתי שוב על החיים שלך והחלטתי, שאתה הכי מתאים
מבחינתי להיות האלוהים הבא", אמר בטקסיות צבאית.
"תראה..." אמרתי בחשש, "אני מוחמא מכל העניין, אבל... מי אני
בסה"כ? אני פישר קטן, עוד לא בן 19!
היחידה שחשבה שאני אלוהים הייתה אימא שלי - וזה היה רק בגלל
שהייתי בן יחיד לאימא פולנייה".
"הגיל ממש לא משנה," אמר, "קח לדוגמא את ההוא שהמליכו אותו על
העם היהודי כשהוא היה רק בן  18- איך קראו לו זה? יהואחז,
יהושפט, משהו..." אלוהים נראה מבולבל, במיוחד לאור העובדה שהוא
שם לב שהבניין הסמוך עולה באש. הוא לחץ על הכפתור ואמר לתוכו:
"זהבית - תבררי לי איזה מלך עלה בגיל 18, טוב? זה כתוב איפושהו
ב-"מלכים". ותגידי כבר ללוציפר שיפסיק לעשות שטויות ויחזור
להכין קפה - כי הוא כבר משגע לי ת'שכל..."
"סליחה," אמר בשקט, "לפעמים זה נראה כאילו אין לו אלוהים ליצור
הזה..."
התעשתי ראשון ופניתי אל הכל-יכול: "היה לי טוב בחיים עד עכשיו.
גם בחיים על כדור הארץ וגם פה. בלי דאגות, בלי צרות, בלי
עניינים שצריך להשקיע בהם הרבה מחשבה - טוב לי ככה. מה אני
צריך עכשיו להתחיל להחליט על גורל האנושות והיקום ודברים כאלה?
האחריות הכי גדולה שקיבלתי בחיים הייתה לעשות בייביסיטר לבן של
השכנים והמקום הכי גבוה אליו הגעתי היו מגדלי התאומים, שגם
אותם הפלת!
ואתה פתאום רוצה שאני אכנס לנעליים שלך ואשנה סדרי עולם?"
"אני מצטער," אמרתי, "אבל אני פשוט צריך תמיד את ההרגשה הזאת
שיש לי לאיפה להתקדם. ואם אני אגיע לכאן, וישלוט על עתיד העולם
מהקומה ה-999 של הבניין הכי גבוה ביקום, לא יהיה לי עוד לאן
ללכת אחרי זה. הכל יהיה דאון היל מפה, ולא יהיה לי עוד לאן
לעלות..."
ה' הנהן בצער ואמר: "צר לי שככה אתה חושב. אני לפחות מתנחם
בעובדה שאתה לא הראשון ולא האחרון", אמר, ופתאום נראה לי מבוגר
ב40 שנה - "זה היה לדעתי סיימון וייל שאמר- 'כשהאדם מפנה עורף
לאלוהים, על מנת ללכת לקראת האמת, לא תארך לו הדרך והוא ייפול
לתוך זרועותיו'..."
חייכתי ופניתי לאחור לעבר היציאה. "אגב," שאלתי תוך הליכה
איטית לעבר הדלת, "רק מתוך סקרנות, מה יש למעלה, בקומה
ה-1000?"
"שירותים..." ענה לי גבי בחיוך אלוהי.