קיץ
יעל ואני שרועות על השטיח בחדר שלה שבעלית הגג, שותות שוקו קר
ומחסלות ופלים. התכנסנו רשמית כדי להתכונן למבחן במתמטיקה, אבל
יעל כבר יודעת את החומר ולי לא יעזור שום דבר.
אנחנו מפרידות את המלכות מחפיסת הקלפים. יעל מערבבת אותן
ומסדרת אותן מולה הפוכות בשתי שורות שוות.
א-ב-י-ש-י ק-ד-ם עיני נעוצות בתקווה באצבעה הארוכה של יעל,
המסתיימת בציפורן מושלמת מוגנת בלק שקוף בגוון ורדרד בעודה
מרחפת מעל הקלפים. היא נוגעת בקלף הנבחר ומפרידה אותו מן
המבנה. מ-ו-ר ה-ר-א-ל היא ממשיכה מהמקום בו הפסיקה, סופרת 6
קלפים ומרימה את השביעי. "מלכה לב אדום. את אוהבת אותו" היא
קובעת "והוא.." היא הופכת את הקלף המיוחל שמתגלה כמלכה פיק -
הקלף הארור "שונא אותך" היא אומרת. "לא שונא, סתם לא מכיר אותך
עדיין" היא ממהרת להוסיף.
"הוא לא שם עלי, תודי בזה" אני אומרת בטון מפוכח ומקווה בסתר
לבי שהיא לא תודה. שאפילו תשלוף הוכחה ניצחת לכך שאני טועה.
"אני עדיין לא מבינה מה מצאת בו" היא אומרת. "הוא כולו מסמורטט
(הוא זרוק), אפילו הנעליים שלו קרועות (הוא נועל אולסטאר, זה
חלק מהקסם שלהן) ואני חותמת לך שאם נסרק אותו נגלה קן ציפורים
שם על הראש שלו (אז הוא קצת פרוע - זה חמוד!). נכון, יש לו אף
קטן ומתוק, אני מודה, אבל זה לא מציל אותו."
"הוא לבש חולצה אדומה היום!" אני מנסה לגייס את הפירורים
האחרונים של אהדתה, אבל היא לא מתרשמת מאהובי המרוט שהתהדר
בצבע האהוב עליה.
"עם הדפסה של הצופים!"
"כן, זה בעייתי" אני מודה.
"מה קורה איתך ועם סער?" אני משנה נושא. היא פורסת שוב את
הקלפים. לב אדום ולב אדום. אהבה בוערת.
אבל יעל ספקנית.
"די, אני גומרת איתו" היא מכריזה, אוספת את הלבבות הנכספים יחד
עם שאר הקלפים לערמה אחת ומערבבת אותה באדיקות. אני מתגלגלת על
הבטן ותוקעת בה מבט חוקר. "מה את מקשקשת? את יוצאת עם החתיך של
השכבה, יצאתם לבלות עם החברים שלו, בשבוע הבא את אצלו בבית
לארוחת שישי, מה לא בסדר?"
יעל מותחת את רגליה השזופות, משחררת אנחה כבדה ומספרת לי שהוא
פלרטט עם המלצרית כל הערב אתמול כשישבו לקפה ועוגה אחרי הסרט.
"הוא חתיך מדי בשבילי" היא מסכמת "מתישהו הוא יקלוט שהוא מבזבז
איתי את הזמן ויעזוב אותי בשביל מישהי אחרת, חתיכה ברמה שלו.
אז עדיף שאני אחסוך לעצמי את כאב הלב."
"אויש תפסיקי, את תראי שהכל יהיה בסדר. אתם תהיו ביחד לנצח,
תתחתנו ויהיו לכם ילדים יפים, גבוהים ועם אף חמוד". זה תמיד
עובד, חיוך מפציע מבעד לדמעות.
"אני מתערבת איתך," אני כבר צוחקת "אתם תתחתנו!"
"על מה מתערבים?"
"אם אתם מתחתנים, את קוראת לילד הראשון שלך על שמי"
"סגרנו, גם ככה אני מתה על השם שלך".

סתיו
"בטוחה שלא בא לך שום דבר? אני מפשירה פיצה בשנייה", יעל שואלת
בקלילות אך הדאגה מבצבצת בקולה. אני מסרבת בתקיפות. הם מגזימים
עם ההיסטריה הזאת. נכון, רזיתי בזמן האחרון, אבל אני שולטת
בעניינים, ואני לא אמות מרעב!
היא מכינה שתיים כאילו לעצמה ואנחנו מתיישבות בפינת המטבח.
י-ו-נ-ת-ן א-ל-ד-מ-ע היא סופרת. הפעם הוספנו קלף חיזוק, אס לב
אדום שפירושו "משוגע/ת על...". הוא נופל בחלקי אמנם, אבל בצד
הלא נכון. אני משוגעת עליו והוא, מסתבר, מקנא לי, כך אומרת
מלכת התלתנים.
"כל כך מקנא שהוא לא הרים טלפון כבר שבוע" אני רוטנת.
"את יודעת שאין לו טלפון ב-מקום הזה שהוא גר בו, ה-קומונה
המוזרה הזאת"
ניסיון לא רע, אבל הוא לא עובד עלי.
"אני נוסעת אליו, אני חייבת לדבר איתו." היא לא יודעת אבל התיק
כבר מוכן ומחר בבוקר אני נוסעת אליו ושכולם יקפצו לי. אימא
שלי, בית הספר, כל העולם.
יעל מסתכלת עלי במבט מודאג ולרגע נדמה לי שהיא קוראת את
המחשבות שלי.
"עוד מעט חופש סוכות, אני אסע אז. מה איתכם? מה התכנון
לסוכות?" זה הסיט אותה לכיוון הרצוי
"אנחנו אמורים לנסוע לאילת, אבל אני לא יודעת אם לנסוע איתו או
לא". אני מחייכת ומגלגלת את עיני " מה קרה?" יעל טוענת שהיא לא
יכולה לסמוך עליו, ומה אם יקרה לה משהו? האם הוא יטפל בה וידאג
לה?
אנחנו פורטות את הנושא למטבעות קטנים, מדסקסות כל פרט לעומקו,
ועולות יחד לחדר שלה כדי לבחור איזה בגד ים לקחת.

חורף (בארץ)
יעל מסיימת שנה ב' של לימודי המשפטים שלה ואני באוסטרליה,
מטיילת. לילה אחד, באמצע שומקום, אנחנו עוצרים ליד טלפון
ציבורי ישן, מיישמים את העצות שקיבלנו ממטיילים אחרים, מחזיקים
אצבעות ו - מצליחים להתקשר לארץ בעזרת כמה חוטי ברזל, אטב
כביסה והרבה מזל. דיברנו כל הלילה, כל אחד בתורו, השאר מעשנים
סיגריות ומעסיקים את עצמם.
אני מתקשרת כמובן ליעל, מספרת הכל - חוויות, תובנות, האמריקאי
שפגשתי, סקס באנגלית, והיא בתורה לא רוצה לקלקל אבל גם לא
יכולה להסתיר ומספרת לבסוף - היא וסער רבו ונפרדו. ואם זה לא
מספיק, תקופת המבחנים בפתח ואיא ממש לא יודעת אם היא תצליח
לעבור את זה.
"בואי לכאן" אני מתחננת "זה יעשה לך כל כך טוב, בואי לחודש
לנקות את הראש, נהיה ביחד ותחזרי חדשה" אבל היא באבלה, ולבי
יוצא אליה. אני שרה לה בטלפון שיר שמתנגן לנו בטייפ כל הזמן
"הוא אוהב אותה והיא אותו
זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד
אבל האמת היא שהוא פוחד והיא גם כן
להיות לבד
אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה
אם אין בו פרחים וכינורות דביקים שמנגנים?"
"מגיע לך הכי טוב, לולי שלי, למה לך להסתפק במישהו שאוהב אותך
פחות מהכי שבעולם?"
"כי אני אוהבת אותו הכי שבעולם" היא אומרת ואני בוכה איתה.

אביב
יעל ואני יושבות באוטו שלה מתחת לבית שלי. היא החזירה אותי
הביתה ואנחנו מחסלות קופסת סיגריות ומדברות על הכל. אני תוהה,
אולי אחרי הכל אני לא טיפוס זוגי. זה גם אפשרי, יש אנשים שחיים
לבד והם מבסוטים מאוד. אחרי הכל, זה לא ייתכן  שכל מליון
הבחורים שיצאתי איתם היו לא בסדר.
משהו כנראה דפוק אצלי.
וגם אצלה כנראה, אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שסער כבר מזמן
רוצה להתחתן והיא מהססת?
עורכת הדין הפרטית שלי טוענת להגנתה שאי אפשר לחוות דעה על
משהו כשלא מכירים משהו אחר. המושבעים מזכירים לה שהיא קיבלה
אישור מלא להתנסות במה ומי שרק תרצה. ההגנה טוענת שהאישור לא
אמיתי והשופטות קובעות שהיא אף פעם לא סמכה עליו באמת. ולא
באשמתו.

קיץ
יעל ואני מתרחקות כמה צעדים קדימה. אנחנו מדסקסות את נושא קו
הביקיני וגבולותיו, נושא לבנות בלבד. ענת מסתכלת עלינו בעיניו
של אביה ומצייצת בשמחה.
איך הזמן טס, נראה כאילו אתמול ישבנו בבית קפה רק שתינו, בלי
הבנים, והיא סיפרה לי שהיא בהריון. אני כל כך התרגשתי! חיבקתי
אותה חזק חזק אבל בעדינות. עוד באותו הרגע ידעתי, הרבה לפניה,
איזה אימא נפלאה היא תהיה, החברה הכי טובה שלי. כמו שהיא ידעה,
הרבה לפני, שאני אדע להיות אהובה ואוהבת.
ואכן, האחד והיחיד שלי מגלגל שם שיחה מאחורינו עם האחד והיחיד
שלה שמגלגל את העגלה.

כשהיא תהיה גדולה, נלמד את ענת לספור מלכות.
ונלמד אותה גם שזה לא אומר כלום.
והכי חשוב, נלמד אותה לאהוב
כי אנחנו יודעות.