אותו הלילה רציתי להרוג. להרוג את כל הסיוטים שלא מרפים ממני.
כל הסיוטים האלו שעוקצים ודוקרים, שמורידים לי דם בסטירות
ושריטות,
שלוקחים ממני את כל הדברים הטובים.
לקחתי סכין והנחתי אותה מתחת לכרית. "היום אני אלחם בכם"
אמרתי לעצמי בלב.

בחוץ ירד גשם שחור, שחור יותר מחושך. כולי רטובה אוחזת את
הסכין בידי, רצה אל הלא נודע לא מסתכלת לצדדים...

משהו תפס אותי בגרון וחנק אותי עד שאיבדתי את ההכרה.
התעוררתי קשורה לכיסא, עם פה חסום ושריטות על כל פניי.
הדם נזל ונזל. חשבתי פתאום שאולי אמות מחוסר דם. אמות ודיי.
דיי עם הסיוט הזה.
דמות אפלה התקרבה אליי. מניחה את זרועה על כתפי, לוחשת לי
מילים בשפה לא מוכרת. פתאום קיבלתי סטירה ועוד אחת ועוד אחת.
נשפך לי דם מהפה. קיבלתי סחרחורת איומה.

בחוץ ירד גשם שחור, שחור יותר מחושך. כולי רטובה שרויה בתוך
שלולית של בוץ. חיה או מתה? לזה אין לי תשובה...

התעוררתי בבוקר עם רגליים רועדות. גם הלילה הזה לא התגברתי על
הסיוטים, גם הלילה הזה חטפתי מכות.
ורק הגשם השחור מזהיר אותי ממה שעומד לקרות,
ואני במקום להקשיב לו רצה ונעלמת בין כל החלומות.