פתאום באמצע הלילה התחשק לי נשיקה מסוכר. אמרתי לעצמי שבטח
אני אמצא אחת בסופר ליד הבית אבל שם לא היה. המוכרת אמרה לי
שהיא לא שמעה על דבר כזה אף פעם.
מה הפלא, חשבתי, היא עולה חדשה מרוסיה שבקושי מבינה עברית.
ניסיתי להסביר למה אני מתכוון כשאני אומר "נשיקה מסוכר" - שזה
מין ממתק כזה, עשוי מסוכר וזה מגיע בצורה כזאת... כמו שושנה,
וזה טעים כל-כך ומתוק...
באיזשהו שלב היא קלטה על מה אני מדבר. התחילה לספר לי שגם היא
בתור ילדה אכלה כאלה עוד באוקריינה והיא כל הזמן הזה הייתה
בטוחה שקוראים לזה מרסיפן וזה בכלל לא טעים כאן בארץ.
הבנתי כבר שאין עם מי לדבר והמשכתי לחפש במקום אחר.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא ממש מת על נשיקה מסוכר אבל פשוט
היה לי חשק כזה. מין רצון עז לאכול נשיקה. לנגוס בסוכר הפריך.
וכל פעם שחשבתי על הנשיקה הזאת ריר ניגר משפתיי.
האמת שלא רציתי סתם נשיקה מסוכר, אני רציתי את הנשיקה המושלמת.
שנעשתה ביד אדם ולא באיזו מכונה תעשייתית שאפתה אותה רק בשביל
להרוויח כסף לבעליה. נשיקה שנאפתה אצל איזו דודה זקנה שכבר
שנים היא מכינה נשיקות לכל הילדים של השכונה או אולי אצל הבת
שלה שלמדה את סוד הנשיקה המושלמת והחלה למכור אותן רק בכדי שהן
לא יעלמו מן העולם.
אחרי הסופר ניסיתי את מזלי בדראג-סטור ברוממה. החניתי את
המכונית שלי בכניסה שם, עברתי על פני משאבות הדלק וכשהרחתי את
ניחוחות הבנזין שהיו במקום ניחשתי כבר שזה לא המקום בו אמצא את
הנשיקה המושלמת אבל נכנסתי לדראג סטור בכל זאת, כי רציתי להקל
את החשק הזה שדבק בי ולא עזב. לא עזב גם כשהתהפכתי במיטתי פעם
אחר פעם. גם לא כשפתחתי חפיסת שוקולד "פרה" מעולה, עם סוכריות
קופצות, שבכל זמן אחר היה חגיגה בפה והפעם הרגיש כמו חיקוי
עלוב ומטרד לחיך.
נכנסתי פנימה וראיתי מוכרת צעירה. היא ישבה מאחורי הדלפק,
נשענה לאחור בכיסא הפלאסטיק שלה וקראה ספר עב קרס. שערה
האדמוני גלש הסתיר את הפרופיל השמאלי שלה כמעט במלואו, למעט
אוזן אחת שהציצה תחתיו, וזוג משקפיים שנראו כאילו כל רגע הם
ינתקו מגע מאפה. היא הרימה את מבטה מהספר והביטה בי. מבט של
זעם על שהפרעתי לה, שהשתנה במהרה למבט מפוחד.
במחשבה לאחור זה מוזר לי. סה"כ אני בחור לא גדול, די ... איך
נאמר... די לפלף... ובכלל לא מאיים.
"אתם מחזיקים כאן נשיקות ?", שאלתי אותה.
המומה וקפואה היא ענתה לי שאין דבר כזה.
"בטח שיש", אמרתי, "בתור ילד כל הזמן אכלתי נשיקה מסוכר".
עיניה הפשירו וההקלה ניכרה על פניה. שבריר של חיוך ילדותי
ושטותי הציץ מפיה.
"אה" היא אמרה, "אני באמת זוכרת משהו כזה".
"סליחה", היא הוסיפה, "חשבתי שאתה איזה מופרע רנדומלי שמנסה
להתחיל איתי. יש לנו כאלה, אתה יודע, באים באמצע הלילה, ומנסים
את מזלם".
צחקתי בקול רם וגיחתי לעצמי הרי איך היא יכולה לחשוב שאני
מופרע ?
"אני רועי", הצגתי את עצמי והיא ענתה לי בשמה, ג'ודי, ובלחיצת
יד.
דיברנו מלא. היא סיפרה לי שהיא סיימה את הצבא לפני שנה והיא
עכשיו חוסכת כסף לטיול בארה"ב, אבל בקצב הזה לא נראה לי שהיא
תוכל להרשות לעצמה את הטיול הזה בשנה הקרובה. אבל לא דיברנו רק
על הא-ודא, דיברנו על .... כל מיני. שיחה מלב אל לב כזאת. היא
הייתה חמודה מאוד ג'ודי הזאת, ובאמת שחשבתי על לקחת ממנה מספר
טלפון, אבל היא הרי פחדה שאני מנסה להתחיל איתה אז מה הטעם.
אני סתם אצא קטן אם אני אפילו אנסה. ככה זה, כשרב הסיכויים
נגדך, אל תצא למלחמה. תורה די פשוטה אבל נכונה.
ג'ודי אמרה לי שאין לה מושג איפה אפשר למצוא נשיקה מסוכר
בימיינו אבל אם אני בכל זאת רוצה אז היא תשמח לחפש איתי כי גם
לה בא קצת נוסטלגיה.
כמובן שהסכמתי מיד.
"אז כדאי שאקח את מספר הטלפון שלך, לא ?" שאלתי
"יש לך איפה לרשום ?", היא שאלה
פשפשתי בכיסי חולצתי ולא מצאתי ולו פתק אחד לרפואה. בבדיקה
מהירה בכיסים מצאתי עטיפה של מסטיק אורביט, שבד"כ הייתה יכולה
לעזור לי מאוד במקרים כאלו אבל העטיפה הזאת עטפה מסטיק משומש.
למזלי מצאתי חתיכת פיתקית צהובה קטנה שעליה כתבתי לפני איזה
חודש רשימת מצרכים. אז ככה בין הקוטג' לחלב רשמתי את הפלא-פון
שלה והבטחתי שאתקשר בצהריים.
קמתי בבוקר אחרי שינה מעורערת. כבר שנים שלא קמתי כל כך הרבה
פעמים במהלך הלילה.
הייתי שוכב במיטה מהרהר עד שהייתי נרדם ואז כמו כלום, אחרי 5
דקות הייתי מתעורר שטוף זיעה מהחום, קם לכיוון המזגן מדליק
אותו וחוזר לישון ושוב אחרי כמה דקות הייתי מתעורר מהקור. שביל
הזהב זה דבר שכל כך קשה להגיע אליו. ושוב, כמו זומבי הייתי
צועד את ההליכה הקצרה אך המתישה הזאת (במיוחד כשהשעה 5 בבוקר)
ומכבה את המזגן. וחוזר חלילה.
לפעמים הייתי קם וחושב שאין כלל טעם לקום למזגן. כי החום (או
הקור) לא כל כך נורא אבל אחרי שהייתי שוכב במיטה ולא מצליח
להירדם בגלל החום והזיעה (או הקור והרעידות הקטנות ברגליים)
הייתי נכנע לרוטינה השטנית הזו.
בסוף קמתי ב-9 בבוקר.
נשמע אולי אידאלי בכל יום אחר, אבל כשהולכים לישון ב-5 לפנות
בוקר זה לא שו"ס.
קמתי מהמיטה וכמו זומבי הסתובבתי בבית, צחצחתי שיניים, שתיתי
את הקפה של הבוקר, קראתי את העיתון, עד כמה שאפשר לקרוא
כשהעיניים ממאנות להיפתח, וכמעט שהלכתי לעבודה כמו בכל יום
אחר.
שיט. שכחתי להתקשר לבוס ולהגיד שאני לא בא.
מהר הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר. דיברתי עם ליאור, אמרתי
לו שאני חולה ואני לא אגיע היום.
הוא מצידו נשמע מעוצבן מהרגיל אבל לא אמר שום דבר חוץ מהחלמה
מהירה.
לשם שינוי לא הרגשתי רגשות אשם מעצבנים. אולי סוף סוף המצפון
הארור שלי שבק חיים והשאיר אותי בודד ללא הכוונה מוסרית בעולם
הלא מוסרי הזה. אין הרבה סיכוי שזה קרה אבל משהו היה שונה.
בפעמים הקודמות ששיקרתי לבוס שלי ואמרתי שאני חולה הרגשתי רע
עם עצמי. כי אני מפר את האמון ההדדי שביננו ורק בשביל שיהיה לי
יום חופש לצאת עם חברים לטבריה או לנוח אחרי לילה קשה. הפעם זה
באמת היה שונה, כי הפרתי את ההמון הזה בעבור נשיקה מסוכר.
וכנראה שבאמת זה היה הדבר היחיד שהיה לי בראש באותו זמן.
ניסיתי להעביר את הזמן בצפייה בתוכנית ילדים בערוץ 6, בתוכנית
על שנת הבצורת הנוכחית בערוץ 8 וכמה טלנובלות בעוד ערוצים.
אחרי הטלוויזיה, ניגשתי למחשב, הדלקתי אותו והתיישבתי מולו.
מסך הפתיחה עלה ומיד סגרתי את המחשב - מה כבר אפשר לעשות איתו
?!
הרמתי כמה ספרים שאני עוד צריך לקרוא והבטתי בהם בחוסר עניין.
בסוף בחרתי אחד מהם והתחלתי לקרוא. לא עבר הרבה זמן עד שזרקתי
אותו על השולחן והדלקתי מחדש את הטלוויזיה וזיפזפתי לי.
זה נראה כאילו עברו כמה שנים אבל ב-1 בצהריים החלטתי להתקשר
לג'ודי. הוצאתי את הפתק וחייגתי את המספר.
"מוזר", חשבתי, "אין צליל חיוג". ניתקתי וניסיתי שוב.
בהיתי בפתק ולא האמנתי - חסרה שם ספרה !!! לך תדע איזו ולך
תדע איפה.
בתסכול קרעתי את הפתק לשני חצאיים גסים זרקתי גם מילה גסה לא
פחות לאוויר ויצאתי מהבית.
התנעתי את המכונית ולחצתי על הגז בעצבים. בסוף הגעתי ליעדי -
הדראג סטור ברוממה.
נכנסתי פנימה ושאלתי את המוכר - בחור צעיר ומחוצ'קן - אם הוא
מכיר את ג'ודי.
"לא, לא מכיר אף אחת כזאת".
"נו", אמרתי לו, "היא עובדתי כאן.. חמודה מאוד, ג'ינג'ית,
ממושקפת..."
"מצטער", הוא ענה לי, "אני חדש פה. זה השבוע השני שלי פה ואני
מכיר רק את אלון שסידר לי את העבודה הזאת ואת ירון המנהל."
"אוקיי", אמרתי מנסה למצוא פתרון, "מה עם האלון הזה? הוא יכיר
אותה נכון? עשה טוב, תרים אליו טלפון ותשאל אותו".
"סורי, אח שלי", הוא ענה, "אלון בחו"ל, אני המחליף שלו. אבל
ירון מגיע עוד מעט ב-7. מה השעה עכשיו בכלל?"
הסתכלתי בשעון - 15:21.
"וואו", הוא אמר, "הזמן לא זז פה".
מיואש ויתרתי והחלטתי לחפש לבד "נשיקה מסוכר".
נסעתי לעיר התחתית. בטח שם תהיה איזו דודה שתכין נשיקות ותמכור
בדוכן בשוק. בטח ! איך לא חשבתי על זה קודם.
הגעתי לשוק ושום דודה לא הייתה באופק - כמה מוכרי דגים, הרבה
ירקנים, מוכרי תבלינים, ועוד חנות אחת באיזור שמוכרת בשר. כל
מי ששאלתי לא הכיר שום מקום שמוכר נשיקה מסוכר, ושאלתי הרבה.
ניסיון אחרון יהיה בהדר. לא ממש האמנתי שיהיה שם משהו אבל בהדר
יש מאפיות וקונדיטוריות - אז אולי יהיה שם.
עברתי בכמה מקומות ושאלתי אנשים בחנויות, במאפיות,
בקונדיטוריות ואפילו סתם אנשים שעברו ברחוב או חיכו לאוטובוס,
רובם בכלל חשבו שאני איזה משוגע אחד שרוצה נדבה והתעלמו ממני,
השאר לא היו יותר מועילים.
התייאשתי. ייאוש מוחלט. "אולי בחיפה אין "נשיקה מסוכר" אבל בטח
יש מקום איפשהו בארץ. בת"א בטח יש - שם יש הכל", חשבתי בעודי
נוסע במכונית בדרך חזרה הביתה. לרגע קנאה אחזה בי, קנאה בעדת
הבורגנים הגרים בת"א רבתי. קנאה שלהם יש, את מה שלי אין.
"אפילו הגשם השנה ירד אצלם יותר מאשר בעיר שלי. אין צדק",
חשבתי.
הרהרתי על היום הזה שעבר עלי. יום מוצלח כי פגשתי בחורה נחמדה
וקיבלתי ממנה טלפון ובעצם יום לא כל כך מוצלח כי לא מצאתי את
הנשיקה המושלמת ובכלל הטלפון לא היה נכון. מי היה מאמין? פחות
סיפרה אחת. כל כך קרוב ועדיין כל כך רחוק. "מעניין איך זה
קרה", חשבתי, "היא אמרה ספרה ואני לא רשמתי או שאולי היא בכלל
לא נתנה לי טלפון אמיתי. לא ... כנראה שאני טעיתי. פשוט לא היה
שם הרבה מקום בין הקוטג' לחלב".
בעצם כשחשבתי על זה נזכרתי שבאמת אין לי לא קוטג' ולא חלב בבית
וכדאי שאני אקנה, אז עצרתי במכולת הראשונה שראיתי ונכנסתי
פנימה.
זאת הייתה מכולת שכונתית פשוטה של בחור זקן אחד שמחזיק אותה
כבר הרבה זמן. מהזקנים האלה שמנהלים את החנות שלהם מתוך הרגל
כי הרי אם הוא לא יקום בבוקר וימכור לשכנים שלו חלב, לא יהיה
להם. מהזקנים האלה שלא השתכללו ושמו קופה בעסק, מאלה שמחשבים
את החשבון בפנקס קטן כאילו נכנסת לאיזו מסעדת טובה ולא למכולת.
הלכתי לעבר הפרוזדור האחורי של המכולת. מעניין שגם הזקן הזה,
למרות שהוא לא החזיק קופה רושמת, ובטח שלא למד מנהל עסקים, ידע
שאת המצרכים החשובים ביותר צריך לשים הכי רחוק מהכניסה. ובאמת,
מקרר החלב ניצב בפינה הקיצונית והרחוקה של המכולת המינאטורית.
הוצאתי 2 חלב וקוטג' אחד. בעודי מהרהר אם לפנק את עצמי באיזה
מעדן גולן וכיוצא בזאת, ראיתי על מדף קטן בפינת המאפים של
המכולת הקטנה הזאת נשיקה מסוכר. בצבע כתום. התקרבתי אל המדף
כלא מאמין, ואכן צדקתי- נשיקה מסוכר אחת ויחידה.
אחזתי בה בידי וחיוך ענק על פני. שאלתי את בעל המכולת מאיפה
הנשיקה מסוכר הזאת והוא סיפר לי שאישתו, זכרונה לברכה, הייתה
מכינה נשיקות מסוכר לילדים בשכונה ועכשיו הוא רוצה לשמור על
זכרה וכל יום הוא אופה שלוש כאלה. בדרך כלל הוא אמר הם נשארים
עד סוף היום ואז הוא אוכל אותם אבל היום נכנסה לכאן בחורה אחת
וקנתה שתיים אז נשארה לו רק נשיקה אחת והוא דווקא די רצה אותה
אבל עדיף לו שאני אקח, גם ככה הוא אוכל יותר מדי סוכר כל יום.
בחוץ, ריח חורפי באוויר, ונשיקה מסוכר ביד. הרגשתי שימחה
אמיתית. כמו של ילד שקיבל בדיוק את הצעצוע שרצה ליום-הולדת.
הכנסתי את השקית עם המצרכים למכונית ואחזתי בנשיקה בידי.
כמו בתפוח, נגסתי בנשיקה ביס אימתני.
איחס.
איזו נשיקה מגעילה זאת הייתה. עם טעם מר ומגעיל ובכלל לא
פריכה.
גשם זלעפות החל יורד ומרטיב אותי. הנשיקה ספגה את המים והחלה
נמסה ונעלמת בשלוליות המים במדרכה. אוצר אבוד של ממש.
מאוכזב נכנסתי לרכבי ונסעתי.
נסעתי בלי מטרה. שוטטתי ברחובות שנשטפו במטר הגשם הפתאומי
ותהיתי על הנשיקה הזאת שאני כל כך רציתי והיא כל כך איכזבה
כשפתאום ראיתי אותה. את ג'ודי. רצה בקלילות להמנע ככל הניתן
מהטיפות הנופלות. כמו איילה היא קיפצה באצילות בין השלוליות
מנסה לשווא להתחמק מהגשם. עצרתי את המכונית בצד וקראתי בשמה
אבל היא לא שמעה. היא הייתה בצד השני של הכביש ברחוב צדדי,
רחוקה ממני ועוד מתרחקת בכל שנייה שעוברת. רצתי לעברה בגשם,
המשכתי לקרוא בשמה. צעקתי בכל כוחי עד ששמעה. היא הסתובבה
והסתכלה לעברי וחיוך ניצת על פניה והיא הסתובבה על צירה ורצה
לעברי.
כלי הדם החלו לפמפם והדופק גבר בעודה רצה לעברי. התחלתי לחשוב
מה לומר לה. מה להגיד? החלטתי ללכת על בטוח והתחלתי להתנצל-
"טעתי במספר ספרה אחת הייתה חסרה והבחור החדש בדראג-סט.."
"ששששש........", היא קטעה אותי באמצע, "לא נורא, העיקר
שנפגשנו שוב היום ואפילו מצאתי נשיקות מסוכר" היא אמרה והרימה
את השקית שהחזיקה בידה השמאלית.
"מאיפה ?" שאלתי "מהמכולת ?"
היא הינהנה בראשה.
"טעמתי את הנשיקה אצלו והיא לא טעימה בכלל".
"מה? באמת? אבל הן נראות כל כך מושלמות !". היא הוציאה נשיקה
אחת, בצבע אדום, מהשקית והראתה לי. ונכון, היא צדקה שהיא באמת
נראתה נהדר, בניגוד לחיקוי העלוב אותו אני טעמתי.
היא לקחה ביס קטן וניענעה את עיניה תוך כדי טעימה, מתעמקת
בטעמו של הממתק הזה. פניה התמלאו עצב. "זה לא כמו שחשבתי שזה
יהיה. זה היה טעים אבל זה לא זה".
טעים? חשבתי לעצמי. שלי הייתה כל כך מגעילה ומרה. אז לקחתי ביס
קטן. מהצד.
"את יודעת מה", אמרתי "זה באמת מתוק מאוד. ואפילו פריך מבחוץ
כמו שצריך. אבל מבפנים זה יבש מדי".
בשקט היא לקחה ביס נוסף. ביס גדול. התקרבה אלי ונשקה אותי
כשהנשיקה מסוכר עוד בפיה. ומה אומר? בפעם הזאת זה היה מושלם.
נשיקה מושלמת שם בגשם באמצע רחוב צדדי.
אולי לא בדיוק מה שחיפשתי אבל מה שמצאתי היה הרבה יותר טוב.
מצאתי את ג'ודי. אני מניח שזה די ברור, ואני לא צריך לספר
שהתאהבנו אחד בשניה.