היא תמיד הייתה second best. בכל דבר.  
בבית היא הייתה הילדה השנייה הכי האהובה, אחרי מיכל האחות
הקטנה.
בגן, הגננת אמרה שהיא מחוננת, ילדה מבריקה, אבל לא כמו ירון.
בכיתה, היו לה את הציונים הכי גבוהים. הכי גבוהים אחרי אלי,
זאת אומרת.
וגם בצבא, היא הייתה חניכה מצטיינת בקורס קצינות. אבל מיטל
עקפה אותה בניקוד הסופי וקיבלה את הכבוד.

תמיד היא הייתה second best ובכל מקצוע שהיא לא ניסתה, היא לא
הצליחה להיות הכי טובה. אפילו במשחק מחשב הזה, Soldier of
Fortune שאף אחד לא שמע עליו ובקושי היו אנשים ששיחקו אותו,
היא הייתה מדורגת שנייה בעולם. אחרי איזה Stewert Patrik אחד
מסידני.

לא משנה מה היא עשתה היא לא הצליחה להתעלות, להיות מספר אחת
בכלום. אפילו לא ב"דוקים".
וכבר 20 שנה שזה ככה, תמיד שנייה, תמיד בצילו של אחר.
ואפילו שהיא כבר חשבה להתחכם, ופנתה לספר השיאים של גינס
והציעה שירשמו אותה כ"best of the second best" הם אמרו לה שזה
שיא לא מדיד, אז לא. אפילו בזה היא לא הצליחה.
ונמאס לה. כל כך נמאס לה. כי לא משנה מה היא עשתה, תמיד היה
מישהו שם לפניה. מישהו יותר טוב ממנה, ותמיד כשהמורה בכיתה
דיברה על התלמיד הכי חכם - זה לא היה היא. וגם כשאבא סיפר על
הבת הטובה שלו - זאת לא הייתה היא. וגם בסיכום קק"צ, גם שם,
כשהחניכה המצטיינת נאמה, שוב פעם, זאת לא הייתה היא.
ורק עכשיו, ביום הולדת 21 שלה, היא פתאום הבינה כמה שאבא שלה
צדק כשהוא סיפר לה על הכוכבים.
פעם, כשהם יצאו לטיול במדבר יהודה, היא שאלה אותו, איך זה ששם
היו יותר כוכבים מאשר בבית.
"מה", היא שאלה "הם רחוקים מדי מהבית?"
והוא סיפר לה שהם תמיד שם, פשוט לא רואים אותם, כי הם מאירים
באור חלש, ואנחנו שמאירים קצת יותר חזק מכאן מלמטה מסתירים
אותם.
והיא פתאום הבינה שזה הפיתרון להכל, והיא לחצה על מתג האור,
והוא דעך במהירות מותיר אחריו חושך מבורך, והיא הלכה לחדר והיא
תפסה בגרזן והיא שחטה את מיכל.

ועכשיו, היא כבר לא הילדה השנייה הכי האהובה.
כי גם הכוכבים דולקים על אש קטנה.