היא היתה דמות ממכתבים
צורה מעורטלת של שיחות טלפון
בעלת קול מתכתי ובילתי ברור.
היכרתי כל תו באופיה
כל שגעונותיה , מעלותה
היא היתה תלת מימדית , אך
ללא פרצוף וצורה , דמיונית.
הייתי איתה בכל מקום שספרה
גם בחו"ל , איתה ,בדימיוני.
יום רדף יום וחודש אחר חודש.
לפני דמות ערטילאית כזאת , אפשר להשתפך.
ואני , כמו נהר ניגרו המילים,
המשפטים, נהסיפורים , חויות ואכזבות
הכל חוץ מאהבות.
משהוא עצר בעדי... אולי התקוה , דמיונית
גם אותה לא שאלתי על אהבותיה.
נתתי לזמן לעשות את שלו והנה יום אחד " בוא".
באתי , חדר חמים טלויזיה
על הספה עיניה הירוקות נצצו
חיוך רחב , שלום , לחיצת יד.
קטעי שיחות , סיפורים מכתבים
נתחברו פתאום לקובץ שלם של תמונות שונות.
אותה הדמות לבשה פנים נהדרים.
רכשה גם גוף. מה שונה הדימיון מהמציאות
הדמיון כה קודר המציאות מאירה.
הרגליים...הלם... התאוששות מהירה.
ידעתי , אך... הדמיון , אופטימי המציאות פסימית
אהבה? לא .היתה ידידות חזקה. זה כן
לא הענקתי לה דבר , לא נתתי מאומה
לא עזרתי. היא עזרה לי
היכרות מוזרה , פגישה נעימה
דמיון ומציאות חוברות יחדיו
לידידות עמוקה. |