הוא היה בן אדם רגיל, אולי רגיל מדי. רוב הזמן הוא ישב לו
בפינה והתבונן על שאר האנשים בכיתה. מה לא אמרו עליו, שהוא
פסיכופט, מוגבל שכלית, פדופיל, מבודד מהמציאות, בעל יצר
תוקפנות מוגבר וחסר רגשות. מעטים ידעו את האמת עליו, מעטים
יכלו לחזות את אשר יתרחש.
זה קרה ביום שישי. בשעה שמונה בדיוק נשמעו נקישות על הדלת. אמי
ניגשה לפתוח את הדלת. היא הביטה מבעד לעינית הקטנה שבדלת.
בצידה השני עמדו שלושה שוטרים. "שלום, אפשר לדבר עם מוטי"? הם
שאלו. אמי המבוהלת לא הגיבה. הם דחפו את האם כלפי הקיר ופרצו
את דלת חדרו של מוטי. הוא לא התנגד. הוא היה שקט. יותר שקט
מהרגיל. מבעד לכל הדממה נשמעה צעקתה של אם. הייתה זאת צעקתה של
אמי. היא ניסתה לשחרר את בנה מזרועות השוטרים אך ללא הועיל.
כעבור חמש דקות אחי היה בניידת המשטרה.
ידעתי למה נלקח. ידעתי שהוא היה חבר בכת השטן. ידעתי שהם רצחו
בדם קר את איציק כהן, השכן המעצבן מלמעלה. ידעתי שהוא היה זה
שדקר אותו. ידעתי כל זאת משום שהוא סיפר לי הכל. גם על הקברים
שהם שברו וגם על הזקנות ששדדו. לאחר שסיפר את כל אשר עבר בכת
הוא אמר שהוא החליט לצאת מהכת. "הכל כתוב במכתב. אם משהו יקרה
לי תראה אותו למשטרה" הוא אמר.
לכת הוא הצטרף לא מתוך מניעים אידיאולוגים ואף לא בגלל לחץ
חברתי, אלא בגלל שהוא היה משועמם. הוא היה משועמם מחיי השגרה.
הוא רצה לשנות את סדר היום המשעמם שלו. "אני רוצה להכניס קצת
פלפל לחיים, ושיהיה כמה שיותר חריף" הוא אמר. ההצטרפות לא
הייתה קשה במיוחד. אחרי כמה מבחני אומץ ונאמנות הוא התקבל. כבר
אז שמתי לב לשינויים בהתנהגותו.
בילדותו הוא היה ילד חמוד, חרוץ, מצחיק וחכם. כולם תמיד אמרו
לו כמה שהוא חמוד ומקסים. הבנות תמיד אהבו אותו. עוד בתקופת
הגן הוא היה חוזר ומספר על איך שרינת נישקה אותו והוא רץ לשטוף
את פניו. הסיפורים שלו תמיד הצחיקו אותנו. היה לו חיוך מקסים
כזה. חיוך של ילד טוב ירושלים. חיוך ששווה הרבה יותר ממיליון
דולר.

חבל שכך התגלגלו הדברים. מי יודע מה היה קורה לולא היית מצטרף
לכת. ייתכן שהיינו יושבים עכשיו סביב השולחן ואוכלים את ארוחת
הערב שלנו כמו כל משפחה ממוצעת. כמה חבל שאתה לא איתנו יותר.
כמה חבל שהבנת את אשר עשית מאוחר מדי. היה שלום בני. היה
שלום...