סוכרייה מרירה בשעה מוקדמת של הבוקר.
השמש מאירה על העולם בצהוב, פעולה סיזיפית לגמרי. וזה אמור לתת
הרגשה טובה, וזה אמור לטעת בי תקווה. וזה לא.

תתפשטי, תתקלחי, תתלבשי, אף לא מבט חטוף אחד בגוף הזה שלך,
תטבעי בתוך השגרה המכוערת להפליא שלך, רק אל תחשבי עליי.
שתי סיגריות, מזוהמת עד הסוף וזה מביא אותך לתהות, וזה מביא
אותך למקומות נידחים שאת לא רוצה להיות בהם. וזה לא מצליח.

תתמכרי לרעש החלוש של המאוורר בתקרה, אם הוא קבוע זה מספיק טוב
בשבילך. זוכרת? או שהספקת להדחיק גם את זה?
תסתכלי מבעד לחלון ותראי אנשים צועדים ברחוב, לפני שתקטלי את
תמצית חייהם, תחשבי על דבר אחד - לפחות להם יש לאן ללכת.
וצריך להתמודד, וצריך לנשום את האוויר הצח והמרענן של הבוקר.
אבל את לא חייבת.

צעדים ותווים מוכרים של האיש שלך מפחידים אותך, פתאום.
עכשיו אין לך ממה לברוח... תחתכי, תכאיבי לעצמך ולא תדעי
למה... למה את כל כך מפחדת שהכאב ייגמר, שתצטרכי להתמודד עם
החיים - דווקא הבוקר.
ונאמר כבר הכל, נותר רק לאסוף את פיסות חייך המפוזרות בחדר.
וזה לא יהיה קל, אבל זה יהיה פחות איתי.

כמה חודשים אחרי, כשאבכה מול החלון ואבהה באנשים החוצים את
הכביש, אזכר בך. את אף פעם לא תהיי כמוהם, את רק תלכי לצידם.
לא איתם. וזה עדיף לשתינו, וזה הרי הכל אך ורק בשבילך.

שברי את הסוכרייה, נעצי בי ובה שיניים בכל הכוח. פרקי את הכאב
והתסכול... תיהני מההתנפצות המרה בפיך. צאי לדרך אהובתי, היא
ארוכה.

אני גאה בסיפור המריר הזה... הוא מסכם חתיכת תקופה מטורפת בת
חצי שנה. איך שנקודות מבט משתנות... לאט לאט