"אף עלה במחשבתי לחזר על הפתחים ולהיות נסתר לגמרי"
                               (נחמן מברסלב)

ברצוני לשיר על הערים
על ההגמוניה השבירה של יערות המלט.
על ציפורים אשר שומרות את ביציהן
בשלושה וחצי סלים פלוס מעלית
ומגדלות גוזליהן בקיני ארכיטקטורה.
כך, לצאת לרחובות עם ערימת דפים
לרשום בם שמותיהן של סמטאות אלמוניות
ולהדביק אותם על עמודי התאורה הארורים.
אבל ארור אני רושם בם רק מילים מפויסות
הולך פחדן בין השורות כמו בין מצבות
לקנות שלווה בחנויות כמו כל אחד אחר
ואז לשבת בית-קפה ולדבר חבר חבר.

ברצוני ללעוס את העולם הזה
כמו היה הוא פרח שזחל אל פי
מאפלת היום לגונן עליו
לחבק אותו בשיני
להבריש אותו בלשוני.
לנוע באותה קלות בה אני נח
ממרכז המאוזן לפסגת המאונך.
    המידע כבר לא עובר דרך מסננת הדעות הקדומות
    אלא מתחיל בראשיתו משקר וחודר ישר אל האונות
אני מסתכל לעצמי בעיניים ומשקר בלי למצמץ :
לו היו החלומות מתממשים
לא היה בהם צורך.

ברצוני להיות סוד
לשאת בתוכי הנחת יסוד
הסמויה מעין כל ומצויה בבסיס הדברים
וחלקיה פזורים והו לו רק היו מתחברים.
היות חידה
שפתרונה מסתתר במילה בודדה.
היות צל השקט
זה המשתרך בעקבות דלת נטרקת
זה המסתער על האוזניים כשסדר נוצר
זה המלטף את האויר כששיר נגמר.