התחלנו לצעוד ברחוב האופטימי, אני, אבי ותמיר. עלינו עלייה
קטנה, כמו של נכים והגענו למאבטח זקן ומכוער. שאריות של שיער
לבן היו על ראשו וגופו היה כמו גפרור שרוף. דק ושברירי. הוא
עשה מן בדיקה שגרתית שכזו על גופם של אבי ותמיר, על גופי הוא
התעכב משום מה... בטח בגלל שחשב שאותי הוא עוד מסוגל לעצור
במקרה שימצא משהו. הייתי קטן.
נכנסנו לחדר מצומצם יחסית לגודל המרשים של המבנה מבחוץ. חדר
מלא במכונות להוצאת כספים בהתאם לכל מדינה בעולם בערך... הוצאת
ריצים וחשבונות עובר ושב.
היו שם שני בחורים, אחד שמן ואחד רזה, השמן הוציא כסף, נדמה לי
שזה היה פראנקים... השני חיכה מאחוריו שיסיים.
נכנסנו אל המקום עצמו, כל אחד מאיתנו תפס את מקומו בתור אחר,
היו שם שלושה בדיוק. היו פחות או יותר עשרה אנשים לפני כל אחד
מאיתנו.
ניסינו לא להסתכל אחד על השני, שלא יבחינו שאנחנו יחד. התור
התקדם ואנחנו איתו. תמיר היה הראשון שהגיע לדלפק, הוא הגניב לי
מבט מהסס כשניגש לפקידה, גם אבי קלט אותו.
"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה עם חיוך מאולץ. תמיר הגיב
בשתיקה לכמה שניות ופתאום התפרץ במשפט - "את עייפה?" הפקידה
הסתכלה במבט עצבני וחסר סבלנות על עיניו התמימות של תמיר,
התעלמה וחזרה בתוקפנות - "אדוני, איך אני יכולה לעזור?" לפתע
תקף את תמיר רגע של אומץ, הוא הגניב לה פתק לאשנב, על הפתק היה
רשום - "זה שוד. אל תצעקי, אל תלחצי, שימי את כל הכסף במעטפה
ותחזירי לי את הפתק בתוכה. יש עליי נשק אז אל תנסי להתחכם".
האמת שהנשק היחידי שהיה לו הוא שארית הדונאט בכיס מהבוקר.
סיכמנו שברגע שהראשון מבין שלושתנו מגיע לדלפק, השניים האחרים
יוצאים בהדרגה מהמקום וכך עשינו... האדם האחרון שרצינו שיבצע
את המעשה היה תמיר, אבל חוק מרפי תמיד מחפש איפה לפעול...
לאחר שתי דקות של קציצת ציפורניים מחוץ למקום יצא תמיר עם
מעטפה נפוחה בידו ופרצוף פוקר כמו של השחקנים הרציניים, נכנסנו
לרכב הפיאט האדומה שלי, היא חיכתה בחנייה על הכביש המהיר
ונסענו.
מאוד אהבתי את הרכב האדום שלי. אחי קנה אותו לפני חמש שנים
והוריש לי אותו. היא חשובה לי מאוד, במיוחד בגלל שאחי כבר לא
בין החיים...
לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה כל כך קל, אחרי הכל, לקח לנו רבע
יום לתכנן את השוד וחלקו הגדול היה וויכוח על התוספת לפיצה
שרצינו להזמין.
הרעיון למעשה הגיע מאיזה סרט שראינו לפני חצי שנה, צחקנו על
העניין אך בכל צחוק יש קמצוץ של אמת.
היינו שלישייה של בחורים טובים. עוד מימי בית הספר אנו יחד,
מקבלים ציונים טובים ולא מתעסקים עם שום דבר מלבד המחשב, לעולם
לא יצאנו למשהו יותר מסרט קולנוע, מעולם לא הצטרפו דמויות
חדשות לחבורה, שום חיה, שום חברה, שום כלום. היינו ילדי בית
כאלה... עד ששכרנו דירה יחד בתל-אביב. עבדנו בסופר, סידרנו את
הירקות על המדפים אבל עכשיו יש לנו כסף, הרבה כסף, היו בסביבות
חמש מאות אלף דולר במעטפה, אנחנו עשירים. נוכל לדאוג לעצמנו.
אנחנו נואשים.
חייבים לקנות לאבי גלגלים חדשים, לכיסא, כאלה של מרוצים, הוא
רוצה להתחיל להתחרות.
חלק מהכסף לתמיר כדי שיוכל לקנות יד פלסטיק, היד שלו הייתה
מחוץ לדלת כשזה קרה, הוא ניסה להוציא עלון פרסומת שהיה מתחת
למגב. היד השנייה הייתה על ההגה.
וחלק בשבילי, לארון. הכי מפואר שיש. ארון קבורה גדול ולבן עם
נוצצים כדי שמי שיעבור יחשוב שהחיים שלי היו שווים משהו.
מהפיאט האדומה לא נשאר הרבה. נהג המשאית שנכנס בנו מהצד האחורי
נמצא כרגע בהלם, מאושפז בבית חולים. האשמה היא שלנו, אנחנו לא
עצרנו בעצור, דחפנו את הרכב מאחור וניסינו להניע, אם היינו
עוצרים, היינו צריכים להתחיל הכל מחדש.
לקחנו את הסיכון. היינו לחוצים לברוח.
חבל שהנהג משאית לא היה חלק מהחבורה.
היינו יכולים לדאוג לנואש הזה.