בהתחלה יש חול חמים, ואחר צהריים.
את בשמלה לבנה. מנשקת מלוח. בטן גדולה ומלאה. הרבה רוך.
יש גרגור של צחוק בין השפתיים.
אני זוכר, אני כל כך זוכר.

כשהאוטובוס עצר אמרת פתאום מהר, "אני לא חושב שאני טוב
בשבילך."
ירדנו, וחזרת לאט ובשקט על המשפט ההוא.
התיישבתי על ספסל.
"למה?"
"כי נמאס לי." משכת בכתפיים.
"העצב שלי, זה לא בגללך, אתה יודע."
"זה לא בגללי? אז למה אני צריך לשלם את המחיר." פניך נחתמו.
"אם אתה רוצה ללכת, לך. הדלת תמיד פתוחה לשם." רמזתי לך על
הפחד הרווי במעשיך.
"אז שלום."
"שלום."

השמיים כחולים עמוקים, קיץ או תחילתו. החול מתנער ממני בקלות,
והים ואת מתקרבים.
עוד מעט יום ההולדת שלך, ואת תהיי, שוב, צעירה ממני בשנתיים.
עינייך החומות מלטפות לי את שקע הסנטר. את רטובה ומאושרת.
הטיפות על העור שלך מזכירות אבק פיות.

יומיים קודם אתה יושב מולי על הבאר, מלטף את החיבור בין הכתף
שלי לצוואר ולוחש לי באוזן שאבוא הביתה, "ונעשה אהבה. לא,
ילדים נעשה ולא נצא מהמיטה, כדי שאת תמיד תהיי הריונית
ויפיפייה." אני לא מצליחה להפסיק לחייך. אתה שיכור ומושך אותי
אל הבית, להתאהב בך על השטיח בכניסה, כי הידיים כבר נמסות לתוך
העור שלך, ורוצות.
ובעצם גם אני שתויה, והרעיון של חופה וילדים לא נראה מאיים.
למעשה, הוא חלום, ברגע זה.
"תניחי את התיק. אין צורך." אתה מנשק את שורש כף ידי, מונע
ממני להגיע אל הגומי ההכרחי.
"זה לא אחראי," נפלט לי.
לרגע כלום לא זז.
"היית חייבת, נכון?" אתה מסנן בארס.
"מה?" אני מביטה בך. העירום שלי חריף מדי, אי אפשר להסתיר את
הבטן בפוזיציה הזו. השומן שלי מגעיל אותי.
"את לא מסוגלת לספונטניות אפילו עכשיו?" אתה קם וננעל במקלחת.
אני אוספת את הבגדים שהתפזרו והולכת לחדר השינה, לובשת כותונת
ישנה ומתכסה היטב.
אתה נכנס, הדמעות לא מורגשות, כמו תמיד.
אני נרדמת שעות אחריך.

"יש לך טעם של מלח," את קובעת ומנשקת לי את הפופיק.
סרטון קצר הפעם, של תנועות שיערך כשהוא כבר כמעט יבש, מתנחש על
גבך נעים.
אני רוצה לנשק את רוך החיבור בין הכתף לצוואר.
את מצחקקת, והפעמונים בקצה הצחוק מלטפים לי את התנוכים של
האוזניים.

אתה עומד מולי בעירום מלא, שנייה וחצי אחרי שאהבנו.
"את תמיד מחכה עם המקלחת שעות אחרי?"
"נעים לי קצת ככה." אני מתפנקת.
"זה מוזר." אתה מניח ידיים על המותניים.
"אי פעם טענתי לנורמליות?" אני צוחקת.
"זה לא נעים לי שאת נשארת ככה, לא נקייה." אתה מדגיש את הלא.
"תבוא להתקלח איתי?" אני מחייכת אליך. "אפשר גם לשים מגבונים
לחים ליד המיטה, אם זה כל כך קריטי."
החיוך המתרחב על פניך. אתה חוזר לחבק.
"יש לך רעיונות יצירתיים, אני אוהב את זה."
אני מחייכת, מתכרבלת בך.
"את מרגשת אותי." אתה קובע, טון ילדותי מעט.
"אתה נעים לי."
"את חושבת שזה תמיד יהיה לך נעים?" הטון הילדותי ממשיך.

אני מורח את גבך בקרם שיזוף, והכתפיים הלבנות שלך עושות לי
לרצות למרוח עוד ועוד, ושלא יינזק הלובן הזה. כל כך נקיים
הקווים האלה, ושתי נקודות החן על הכתף השמאלית.
את שרה "מיי גירל מיי גירל" ומספרת לי שזה של קורט קוביין. אני
חושב עליך עירומה ושומע "מיי גאד, מיי גאד" במקום השיר שלך.

אתה מלטף פטמה ואני נוהגת הביתה. האוויר באוטו חם ולח.
אני מתמכרת ללשונך על צווארי. המשקפיים שלך כבר הוסרו, ואתה
משקיע בי את כל הנשמה. בעיניך יש ברק פראי, אחר לחלוטין.
מחליפה איתך מקום. מגיעה אליך הביתה.
זו טעות, אסור לי, זה לא רציני מצידי, ככה לתת הכל מיד.
"תירגעי," אתה לוחש לי, "אני לא אקח אותך פחות ברצינות."
שפתיך סוגרות על פטמתי. "מיי גאד."

את באה מולי ברחוב, ידו של ילדון בן ארבע חבוקה לך ביד. המרחק
עומד בינינו, חומה של שנים. את מחייכת, כל כך גדולה ויפה.
רואים את ההתעגלות ההריונית ממרחק כזה, והשמש עושה זהב לשיער
הארוך שלך. ברקים קטנים של אור מציפים לי את האישונים, כמו
החמסין והלבן של העור שלך. אני זוכר הכל, כל כך זוכר הכל.