בניגוד למה שאני רגיל אני בבית משפט והפעם לא בתור בא כוחו של
מישהו הפעם זה אני הוא שעומד לשבת על ספסל הנאשמים, אם הייתם
שואלים בעבר מה תגיד כשתעמוד אתה למשפט הייתי פוטר אתכם
בגיחוך.
יושב על ספסל הממתינים ממתין לתורי מנסה לעלות על הלך הרוח של
השופט, התור הולך ומתקצר והלחץ שלי רק מתעצם, השופט היושב בדין
מחמיר, עד עכשיו לא יצא גם אדם אחד זכאי, בניגוד לשופטים
שעבדתי מולם בעבר הוא לא נוטה להאריך דברים, לא דוחה פסקי
דין.
הזמן מתארך, ההיגיון אומר שיום העבודה מתקרב לסיומו אולי יש
סיכוי שהמשפט ידחה למחר, למוד ניסיון אני מנסה לזהות את
הסימנים הראשונים לסיום היום , פקידים שלוקחים תיקים חזרה
לתיוק, קלדנית מסדרת איפור במהירות בין הקלדה להקלדה, אבל לא
מצליח לזהות שום סימן שיעיד על סיומו של היום.
נראה שקצב העבודה נותר ללא שינוי, קשה לעקוב אחרי הזמן באולם
חסר החלונות אבל נראה שכולם כאן עושים שעות נוספות, אולי
החליטו שלא לצבור פיגורים, משמע שהסיכוי שדיון בענייני ידחה
הולך וקטן.
הדיונים נמשכים, אף אחד לא כופר באשמה, נראה שהתביעה עושה
עבודה יסודית, התחקירנים של התביעה מצליחים שוב ושוב להפתיע,
למרבה הפלא הסנגור לא קם בצעקות, לא דורש משפט חוזר או לפחות
דחייה לבחינת הראיות, כל מה שהוא עושה זה לנסות ולהביא טיעונים
להקלה בעונש.
כבר אפשר לספור את המקדימים אותי בתור, זיעה מבצבצת על פניה ,
אני מניח שגם על פני, השופט ממשיך ללא לאות, אין מה שיעיד על
היום הארוך שעבר עליו, הגלימה עדיין מבריקה, העיניים עדיין
נוצצות.
הספסל עליו אני יושב הולך ומתרוקן, נותרנו רק שניים, למרבה
הפלא שכני נראה ניחוח ממלמל פסוקים , משחק בזקנו, ובאמת כשהוא
עומד על ספסל הנאשמים ניתן לראות על פניו של התובע שהוא לא
מרוצה מהתיק הדק שמוגש אליו ע"י עוזרי התביעה, הסנגור מרשה
לעצמו חיוך ראשון להיום בזמן שהוא מקבל מעוזריו תיק עבה כרס.
הדיון היה מהיר, אפילו בקנה המידה שהורגלתי אליו במשך היום,
אבל הוא היה מספיק ארוך כדי שאוכל להגניב מבט על התיקים הבאים
המחכים בתור, ובראשם תיקיי שלי.

לצערי היה לי ברור מי עומד לחייך כשאעמוד אני בדין, ואכן לא
טעיתי, התביעה האריכה בדברים, ההגנה קיצרה, לאחר שתם שלב
הטיעונים לא נותר לי אלא להרכין ראש לפני אלוהים ולבקש רחמים.