ושוב כלתה השמש,
וטבעה בים של דמעות,
עת נעורו כוכבים מליל אמש,
מביטים בעיניים בוחנות.

אז נרד לרחוב עם צאת ערב,
חשכה תרקד ברחובות,
נורות אור מזוייף תארנה,
דרך נשמותינו האפלות.

איך סערנו אל הלילה,
בדממה בין כבישים ובתים,
מנסים להשיג דריסת רגל,
להחזיר תמימות נעורים.

יצורים תאבים לבשר ולכסף,
עינינו צמאות וגרוננו ניחר,
ידינו זריזות במלאכת מחשבת,
מי יודע אם נהיה פה מחר?

אפילת הבדידות מתרככת,
נמהר אל בין הצללים,
נמתין לכלותה של השמש,
לחגוג עוד ליל ביעותים...