בחודש תשרי חלמתי על עדר סוסים.
שאלתי את בן דוד שלי, חגי, שלמד קבלה מה פירוש החלום והוא אמר
לי שעוד בחודש זה אני אמות.
המחשבה הראשונה שלי היתה שום קבלה שום נעליים , אין עדר סוסים
שיצליח להרוג אותי ! אבל בזיק קטן בראש שלי גרם לי לרצות לשבת
לכתוב צוואה, שתהיה לי, לכל מקרה.

אז ישבתי, חשבתי, כתבתי.
לחברים שלי אני מקדישה את היומנים שניהלתי במהלך השנים, כדי
שהם סוף סוף ידעו את האמת על כל מה שחשבתי בכל מיני מקרים
חשבתי שזה יהיה נחמד לראות מלמעלה חיוכים ופרצופים זעופים.
למשפחה שלי את כל התמונות שיש לי שלכל אחת מתלווה סיפור
וזיכרון שמזכיר משהו אחד שיזכיר משהו אחר.
את כל מה שהוא חומרני החל בכסף ובגדים ובסופו של דבר הספרים
שלי והשירים שכתבתי, שיחלקו ביניהם. כל אחד עם מה שנוגע לו,
חלוקה שווה בחומרנות ואהבה.
וחשוב לי מאוד שאת השרשרת שלי של הפעמון מחימר עליו חתול לבן
תקבל האחינית שלי, מתי שהיא תגיע לעולם.
אחרי שהוספתי כל מיני הערות על חוכמת חיים וכמה שאני אוהבת את
כולם ושלא יבכו יותר מדי סגרתי את הענין בחתימה.
יום אח"כ קפצתי למשרד של חברה שלי, עורכת דין בשביל לאשר את כל
הסיפור.
וכשראיתי את הפנסים הקידמים של המשאית מתקדמים וגדלים ידעתי
שפה בדיוק אני הולכת למות, בכביש שמפריד ביני לבין אישור
הצוואה.
וזהו ככה למדתי לא לזלזל במה שכתוב בקבלה רק חבל שכבר קצת
מאוחר, וחבל שכתבתי את הצוואה כי אם לא היתי כותבת אותה,
אולי עוד היתי בחיים.