החדר חשוך כל-כך, עד שכמעט ולא רואים שהאור כבוי. הקירות
סדוקים, אני יודע כי מיששתי, הרי לא ראיתי כלום. המיטה רטובה.
מיטות תמיד רטובות. נוזל שנשפך מכוס, מבקבוק, מהוריד שמוביל
זרע, משלפוחית השתן, מהעיניים, מהורידים... וייתכן שמכולם
ביחד!
מי הבטיח לכם שקט, אז מה אם לילה?
ואף אחד לא אמר שלילה. ראיתי נשמות אפלות כל-כך עד שהצל שלהם
היה הנר היחיד לרגליהם, ובחוץ זרחה השמש, ילדים שיחקו וצווחו,
בחרות הבריזו מבית ספר כדי ללכת לחבר שנמצא באפטר, מוכרי
קיוסקים קיללו וירקו משהו צהוב ירוק עם מרקם די אן איי שלא נדע
מצרות, גלידות טפטפו, מנהיגים שיקרו, חברים בגדו, מלחמות נפתחו
ותינוקות נשחטו בלהט האבק של שדה האיבה האנושית, ובחוץ זרחה
השמש והאירה את במת הציפורים שביצעו את האופרטה המפורסמת
שלהם.
לפתע יוצאת דמות מוזרה מפאב שכונתי. מי שם לב שהגיע הלילה? מי
אמר שהגיע הלילה, גם ביום אפשר לשתות. כן, אתה סובייטי מתוסכל.

"לא חייבים להיות מתוסכל, בלאט!" נשמע קול מן הקהל הקוסמי
שהאזין למימד. חוסר צדק, אפליה, שחיתות, אופוזיציה, דמוקרטיה,
מס הכנסה, קפה מקולקל. חרא.
עכבישי רעל צמאי דם זוחלים להם על רשת האסוציאציות שלי.
בתיאבון.
הדמות עדיין ביציאה מן הפאב, מחכה שאני אגיד לה מה לעשות. ובכן
הדמות יוצאת, שיכורה למהדרין, מטיילת בשבילים. זהו השטן. היא
מקיא פה ושם, נותן גיהוק קולני, שורף דברים כשבא לו. מגיע לדלת
שמאחוריה אני יושב וכותב אותו בשביל עצמי, ודופק.
מצטער, תרמתי במשרד.
כואב הלב, פשוט כואב הלב. לאיזה עולם הגענו שהמצב מדכא אפילו
את ייצר הרוע? אלא אם כן השטן אינו ייצר הרוע והכנסייה תיאלץ
לפרסם התנצלות קולקטיבית כמו שהם עשו אחרי אושוויץ! סליחה שלא
באתי למסה של יום ראשון, אבי, פשוט אני יהודי ואנחנו לא עושים
את זה.
זה בסדר, מויש'לה, סליחה שלא אמרתי מילה בזמן שהרעיבו אותך,
עינו אותך וניסו לשרוף אותך עד אחרון התינוקות, אני פשוט
אינטרסנט, אתה מבין נכון?
מספרים שהשטן ניסה פעם לרוץ למשרת האפיפיור, אבל חשמן צעיר
הניא אותו בזה ששכנע אותו שאפשר לעשות אותה כמות של נזק ע"י
פתיחת מועדון מעריצים לנירוונה. מי מצליח יותר? תגידו לי אתם,
אני מהפורשים.
התהלכתי בכדוה"א, הרחתי את החלל ונשרפתי מהשמש, בכיתי לירח על
שלקח לי את האהבה, ועדיין לא קיבלתי את העוף מהשקל על המסטיק
מציאות שקניתי בקיוסק של אלוהים.