"אני שוביניסט"? הסתכלתי בעיניה הבוהקות מתחושת הסיפוק, שהיא
העמידה אותי במקום. "כן אתה", היא עונה לי בחוצפה.

אני פתאום חוזר לעבר, שלוש שנים אחורה, אני בצבא, לוחם במשמר
הגבול, שומר בפאתי העיר העתיקה עם שתי שוטרות. הן מסתכלות עלי
במבט מבקש אישור כזה, אני מהנהן, ורגל נשית מונפת באוויר
ונכנסת בחוזקה בין צלעותיו. הוא שרוע על הארץ, פגוע, מדמם,
בוכה, מסתכל בעיניי, נכנס לי לתוך הנשמה, חופר בפנים, ומוצא את
אשר חיפש. אני מושיט יד, מרים את גופו הצנום מהארץ. "אני
מצטער", אני אומר לו, והוא כבר מבין. אני מביא לו סיגריה, הוא
מדליק, מחייך, פתאום מתחיל לבכות. אני מחבק אותו, חיבוק אבהי,
כמו חבר, הוא נשען על כתפי, מזיל דמעה, ידו מפלחת את דרכה
באיטיות לעבר האקדח המוחבא במכנסיו, פתאום היא צועקת, "מה אתה
מחבק את המסריח הזה, מה אתה יפה נפש?" הוא מצליח שולף את
האקדח, מכוון אותו לרקתי וממלמל מילים בשפה לא מוכרת, אני
מסתכל בעיניו, נכנס לו לנשמה, חופר בפנים ולא מוצא את אשר
חיפשתי. הוא פוסע אחורה, מכוון את האקדח אליה, אלי, אלינו,
בעברית קשה הוא אומר, "הן ימותו". אני נעמד בינו לבין השוטרות,
ואז, "בום, בום, בום", הוא ירה, שלושה כדורים, אני שרוע על
הארץ, פגוע, מדמם, בוכה. מסתכל בעיניו, וכבה.

"אני מדברת אליך", היא נוזפת בי, אני מנענע את ראשי, מסתכל
אליה בחיוך ואומר, "אני שוביניסט?"