לנטע, נערת המדבר

"לא הלכתי אל הירח, הלכתי אל מקום רחוק הרבה יותר, שכן הזמן
הוא המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות." (ביבר הזכוכית, טנסי
ויליאמס).

בגיל עשרים ואחת התעוורתי. כמובן שלכל אדם אחר זה היה קורה
באיזור מגוריו, מה שהיה מקל עלי מאד למצוא את הדרך הביתה, אך
לי זה קרה בלב המדבר לבדי. איך הגעתי ללב המדבר, ודאי תשאלו.
שאלה טובה. כשכולם יצאו לטיולי מסעות אחרי הצבא לדרום אמריקה
ולמזרח הרחוק, אני נסעתי למדבר.  נסעתי לשם עם ענת. ענת נסעה
מסיבות אידיאולוגיות, המקום הכי טוב לברוח מהעולם זה המדבר,
ההתמכרות לדיסאינפורמציה, זו הייתה דעתה, גם אם הוא בנגב. אני
נסעתי לשם משתי סיבות עיקריות:
1. אין לי כסף לטיולים בקצה השני של העולם.
2. ענת.
ענת קבעה שהיא תביא את הציוד הדרוש, ואני אנווט, הסכמתי מייד,
בדיעבד זו היתה טעות, אם יש משהו שאני גרוע בו זה ניווטים.
בגיל חמש הלכתי לאיבוד בפארק הלאומי, ומאז זה רק מחמיר, אך
מכיוון שרציתי להרשים את ענת אמרתי לה שאין שום בעיה, אני
אנווט, אני מומחה בזה. היום אני חושב שכדי להרשים אותה היה
עדיף לי לספר בדיחה.

ענת לא הייתה חברה שלי, אך היא הייתה זו שאהבתי. יום שלם צעדנו
במדבר עם כל ציוד המחנאות, כבר בשעתיים הראשונות התעייפתי. ענת
הקניטה אותי בכל מיני  כינויי גנאי, שבאו כדי להדגיש את
חולשתי; רכיכה, סמרטוט וכדומה. ביקשתי ממנה שתעסה את כתפיי,
היא הסכימה. מגע ידיה היה משהו מיוחד, בהחלט אפשר לומר שזו
הייתה המיומנות שלה.  המשכתי בדרכי, והיא אחרי. אז האמנתי שיש
לי מושג לאן אני הולך. כשהחשיך, ענת הסבירה לי איך לבנות את
האוהל, כשהיא הבחינה שחוסר הקורדינאציה שלי בולט יותר מהאוהל
שאמור היה להיות, היא ניגשה לעזרתי. שוב המגע הזה. ילדון בן
עשרים ואחת מתרגש ככה ממגע בסיסי של בחורה, שנאתי את עצמי
באותו הרגע, שלא תבינו לא נכון, ענת לא הייתה מהיפהפיות האלו,
שרק מהמראה המח שלך כבר נשחק, אבל הידיים האלו, הייתי אומר ידי
אלה, אבל זה רק היה ממעיט מערכה.

האוהל כמעט היה גמור. את רוב העבודה ענת עשתה, אני רק הגשתי לה
את הכלים לבנייתו. מזה זמן רב האדם היחיד שאני מדבר איתו זו
ענת, לא שהיו חסרים לי הרבה חברים, להיפך, הגעתי למסקנה שענת
היא האדם היחיד שמעניין אותי. ענת אומרת שזה כי אני אדם לא
חברותי, עצלן ופסימי, יכול להיות שהיא צודקת, טוב לי ככה. תמה
מלאכת בניית האוהל. ענת החליפה בגדים בנוכחותי, אתה כמו אח,
היא אמרה. שטויות, מעולם לא ראיתי את אחותי ערומה. ובהחלט
נהניתי לראות את ענת ערומה בנוף המדברי הזה, כשטונות של כוכבים
מכסים את השמיים. למעשה, הייתי נהנה לראות אותה ערומה גם אם זה
היה בחדר מטר על מטר שלי. ככה אני.

אז מאד רציתי להיות כמו ענת. היא הייתה בחורה מאופקת, עדינה,
לא מסוג הבחורות שהכרתי מהשכונה. גם את הדברים שלכאורה היו הכי
גבריים היא עשתה בעדינות, כמו בניית אוהל למשל. ענת אמרה שהיא
עייפה וכדאי שנלך לישון, שאני אתנגד להיות איתה תחת אוהל קטן
אחד? לא ולא. הלכנו לישון. כשישנו, ידה התחככה בברכי, גם היום
אני לא מבין למה כל כך התלהבתי, אבל אז התלהבתי באופן שלא
יכולתי להירדם. שעתיים אני מתענג על החיכוך הדי  צנוע הזה,
שעתיים יותר מדי. כבר חשתי בצורך להטיל אבן, להוציא את הפסולת,
לתת פורקן לקיבתי, לחרבן בקיצור. מכיוון שלא רציתי שהיא תתעורר
מהצחנה, השתדלתי ללכת למקום כמה שיותר מרוחק. זו הייתה עוד
טעות בטיול הזה.

אני לא מצאתי את הדרך חזרה לענת, לא הייתה לי אפשרות לבדוק כמה
זמן עבר עד שנרדמתי. להערכתי, זה היה משהו בסביבות השלוש שעות.
כשהתעוררתי, הבחנתי בכמה קרני שמש, ואז האפילה הכתה
בפתאומיות.
ניסיתי לפקוח את העיניים ללא הצלחה. עד היום לא מצאתי שום הסבר
רציונאלי לעוורון הפתאומי הזה. חשבתי שתוך כמה דקות זה יעבור,
התבדיתי. ככה עמדתי עלם, אולי ילד. בן עשרים ואחת חסר אונים
צועק "ענת, אני לא רואה. איפה את? ענת, תעזרי לי" בלב המדבר.
מיותר לומר שבמרחב הזה לא הייתה תגובה. הייתי צריך להסתדר
במדבר עם ארבעת החושים בלבד, וזכרוני הלא צילומי במיוחד. כבר
הוזכר שחוש ניווט לא היה לי. גם חוש הזמן שלי, אם טרם הבנתם,
לא במיטבו.

אני מאמין שהיה זה כמעט יום שכל מה שאכלתי היה חול, גם אותו
לבסוף הקאתי, לאחר שחשבתי על גללי הגמלים והמרעה שהבדואים
עוברים כאן. בתור אדם שכה רגיל ואוהב את הציויליזציה, לא
יכולתי לסבול את השעות שביליתי בזוהמה העצמית, לקראת סוף היום
התחלתי לשמוע אנשים באים לכיווני. הם דיברו בערבית, הבנתי שאלו
בדואים.  אחד מהם צעק "אוסקוט", נהיה שקט.
חוסר הראייה והשקט הפתאומי הללו הכבידו עלי. זו היתה תחושה של
אימה. ענת בדרך כלל אומרת שאני פרנואיד. אם הייתה נקלעת למצבי,
לא הייתה חושבת כך. שמעתי מישהו מהם מתקרב אלי.
-"אהלן", אמר.
-"אהלן", השבתי במבטא ישראלי. הוא הבחין בכך.
-"יהוד?"
הנהנתי.
-" אה, אני עלי. אל תדאג. לא רואה?"
-" לא. לא רואה." אמרתי בקול עצור.
-" איך קרה?"
-" פתאום".
-" פתאום, הא?".
העיניים שלי החלו דומעות, השתדלתי שהבדואי לא ישים לב. צריך
להיראות חזק בנוכחותו.
"בוא איתנו, נדאג לך לאוכל, שתייה, מקום לישון בו". במצבי אי
אפשר לסרב. הם כיוונו אותי למאהל שלהם.  כשהרחתי את הקפה עם
ההל ואת התבלינים, הבנתי שאנחנו קרובים.  אח"כ הסתבר לי שעלי
היה השייח. הוא היה מאד טוב אלי, "מה שתרצה תגיד", נהג להזכיר
לי . אל ניחוח ההל והסלטים שלהם התמכרתי. הם יכלו להראות  לי
את דרכי חזרה, לא רציתי. אווירת הזולה הזו באה לי רק לטובה.
אני לא יכול לומר שלא התגעגעתי לענת. גם ביקשתי מעלי שינסה
למצוא אותה, אבל לא הייתי יכול לחזור לעיר שלי המלאה במתחסדים,
ואנשים שרק מחפשים דרכים חדשות לדפוק אותך. המדבר פעל לטובתי,
ובא בזמן המתאים.

שם פגשתי גם את סמיר, בנו של עלי. לסמיר היה קול גבוה, בניגוד
לקולו הנמוך של עלי. הפגישה הראשונה שלי איתו הייתה אחרי הלילה
הראשון שישנתי שם. הוא שאל אותי אם אני אוהב מוסיקה, אמרתי לו
שבטח, שייתן לי דרבוקה, ואני אראה לו.
"לא, לא", הוא צחק.
"לא?", ניסיתי להבין.
"הביטלס, הסטונס, רוקנרול. הא?"
"בטח, אני שרוף על רוקנרול".
הוא קרא לאשתו, זאידה, להביא את הקסטות, הנרגילה והבכרג',
קומקום להכנת קפה. זאידה לא ידעה מלה בעברית. תמיד הייתה שואלת
"מבסוט?". ואני הייתי עונה " איוואה, שוקראן. כן, תודה". תמיד
הייתה מריחה גם מיין אדום, דבר חמור מאד בחברה הבדואית , אבל
נראה שרק אני הבחנתי בכך.
ניסיתי להסתיר את צחוקי, כשסמיר שר "Helb", הוא שם לב.
-"נראה לך מוזר? בדואי שומע הביטלס?"
-"האמת, קצת", קיוויתי שלא יעלב.
-"אח, אתם היהודים", אמר בטון מזלזל. " אתם חושבים, אני בדואי.
אז כל היום עם הצאן, החומוס והקפה?"
-" לא, זה לא זה..."
-" אז רק שתדע לך. דורי, אמרת שקוראים לך? אני לומד בבאר שבע
רפואה. כן, הבדואי הפרימיטיב הזה לומד רפואה."
-"באוניברסיטה?", שאלתי מבלי לחשוב הרבה.
-"לא, בקורס מזורז. ברור באוניברסיטה".
-"אבל בכל זאת, אתה במדבר. אין לך בית, לא? בגלל זה נראה לי
מוזר.", ניסיתי להתגונן מפני המתקפה של סמיר.
-"לא קשור. אני לא אוותר על המסורת בשביל קריירה, וגם לא
להיפך. אתה לא יכול לראות. אבל המדבר הזה... במרחב. אני לא
אוותר על זה בשביל לגור בגטו של בניינים".
-"אולי אתה צודק בעצם."
-"יופי, עכשיו נאזין לכמה צלילים של החיפושיות", חיקה מבטא של
שדרן רדיו ישראלי.
"סמיר!", נשמעה צעקה. זה היה עלי." אמרתי לך משהו על המוסיקה
הזו. תגיד לאורח שיבוא לאכול".

הם בהחלט העמיסו עלי עם המזון, לא שהתנגדתי. כל אדם שיראה
אותי, יבחין מיד שאהבתי למזון גדולה מנשוא. עלי סיפר לי איך
הוא מוצא את הדרך לפי הכוכבים והשמש. הוא הסביר לי איפה כל
כוכב או קבוצת כוכבים ממוקמת. הוא שכח שאני לא רואה, לא הזכרתי
לו, כי נהניתי לשמוע את הסיפורים. כשענת ביקשה שאחרי הצבא, נצא
למדבר. היא אמרה שהדבר שהכי מנוגד לצבא זה המדבר. אמנם היינו
גם בחור, שלא קרוב לשום דבר אנושי.  אבל החור הזה היה בתוך
גדר.  ובמדבר נוכל לראות את החופש על כל גווניו. עכשיו המשפט
הזה, "לראות את  החופש", נראה אירוני משהו.

כל ערב עלי היה מספר לי סיפורים, סמיר היה משמיע לי מוזיקה,
נשותיו של עלי היו מכינות לי מזון וקפה וזאידה הייתה עוזרת לי
להתלבש, להתגלח וכיו"ב.  כשגילחה אותי, הייתה מצמידה שדיה
לראשי.  ואיך שהיא התחילה לדבר, אף כח לא היה יכול לעצור אותה.
אני כמובן לא הבנתי אף מלה בהתחלה. אחרי שהייתי כמה ירחים שם,
כהגדרתו של עלי, התחלתי להבין כמה מלים, ולקשר אותן למשמעות.
מה שהיא רצתה לומר, שלא טוב לה עם סמיר. אני חושב שהיא גם אמרה
שהוא סובל משפיכה מוקדמת מאד או משהו כזה. בוקר אחד כשגילחה
אותי, הצמידה שדיה לראשי כהרגלה, רק שלא היה דבר שכיסה עליהם
מלבד ראשי. נגעתי בה, היא לבשה כלום. כבר באותו בוקר התעלסנו,
מה שהפך לבסוף להרגל יומיומי. סמיר היה באוניברסיטה. עלי דאג
לענייני השבט, ונשותיו לא התענינו בנו כל כך.  מעולם לא היה קל
לי כל כך עם אשה, תמיד הייתי זקוק להרבה זמן, כדי להרשים את
הנשים. והאשה הזו, שהייתה אמורה להיות שמרנית כביכול, לא הזעתי
טיפה בשביל להיות שלה.

הלילות עברו, ולא היה חסר לי כמעט דבר. מזון בשפע, סקס,
מוסיקה. מטפלים בי, ואני לא צריך לעשות דבר.
אפילו על הראייה ויתרתי, אך עדיין היה משהו חסר.  

זאידה קמה לגלח אותי כהרגלה. "לגלח". היא גילחה אותי וחתכה
אותי מתחת לשפה, ניקתה את הדם עם הלשון. ועלתה באיטיות אל
השפתיים. עלי נכנס. כשהוא ראה מה כלתו עושה, הוא צעק עליה
בערבית, הבנתי כמה קללות כמו שרמוטה והמלים הנרדפות.  זאידה
צעקה "לאא ,לאא ". אני ברחתי משם מבלי לראות לאן אני הולך, הכל
לפי הזכרון. אחרי כמה פעמים שזאידה צעקה "לאא". היא השתתקה. לא
רציתי לחשוב מה קרה לה. עלי צעק לי מרחוק  "יא כלב בן כלב,
אחרי מה שעשינו לך, זה מה שאתה עושה לנו? ערס אתה? יש לך מזל
שסמיר לא פה". בעיקרון הוא צודק, אבל למי יש זמן לחשוב על זה,
כשאתה בורח על החיים שלך.  אני מאמין שהוא כבר היה רחוק, כשקול
נשי צעק לי "דורי, איפה אתה?".
-"אני פה, מי זו?"
-"אתה לא זוכר אותי?". הקול הנשי כיסה את עיני, כאלו יש בכך
תועלת. ואז לשבריר השנייה הצלחתי לראות שזו ענת, למרות שעיני
היו מכוסות. המגע הזה שוב המיס אותי.
-"ענת!", אמרתי בנצחון.
-" חשבנו שרצחו אותך או משהו".
-" אם לא תקחי אותי מפה, באמת ירצחו".
-" מה זאת אומרת? תעלה לניידת, תספר לי."
-"ניידת?".
-" אוי ואבוי, התעוורת?", רק עכשיו היא הבחינה.
-" כן".
ענת עזרה לי לעלות לניידת. סיפרתי  לה את כל הסיפור מהרגע שבו
הייתי צריך לעשות צרכיי עד עכשיו.
ענת סיפרה לי מה קרה בעולם, בזמן שהייתי מנותק. היא סיפרה לי
על כל פיגוע שהיה, שהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונה. היא גם סיפרה
לי שעברה יותר מחצי שנה מהיום שנעלמתי, ושכל יום היא באה לחפש
אותי. היא הכירה לי את הפקד, שהיה אחראי על הפרשה, היא סיפרה
שהיא עומדת להתחתן איתו. להתחתן איתו, זה הדהד בי כל כך הרבה
שנים.

עד היום לא חזרה אלי ראייתי. מדי פעם חוזר אלי סיוט, בו סמיר
רודף אחרי עם סכין קצבים נוטף דם בטירה רדופת קירות לקצב
"אובלאדי אובלאדה". כיום אני מביט לאחור חצי עצוב, חצי משועשע,
אולי בכל זאת מוטב היה, לו הייתי מספר לה  בדיחה.